למנצח מזמור לדוד. נראה שזה המזמור נאמ׳ על חליו להתודות מתוך חליו ולהתפלל לאל שיקימנו מערש דוי וירפאנו וזכר בו שמחת האויבים ותוחלתם במיתתו

ואמ׳ על זה אשרי משכיל אל דל ביום רעה וכו׳. ורוב מפרשים יפרשוהו על המבקר את החולה ויהיה דל כמו חולה כענין מדוע אתה ככה דל בן המלך (ש״ב יג ד) ויראה לשיטה זו שהוא משבח את המבקר כשיבא לראות את החולה בכוונה שישגיח בו להשלים לו מה שצריך לו ומשכיל כמו מתבונן ומשגיח ואז על ידו ימלטהו ה׳ ביום רעה ר״ל תוקף החולי שיצילהו מן המות

ועוד יאושר בארץ לטוב מעשיו שיגדיל עוד לעשותו. ואל תתנהו וכו׳ לדעתם רומז על הרעה שהזכיר שלא יתנהו בנפש אויביו ר״ל ברצון האויבים.

וכן אמרו ה׳ יסעדנו על ערש דוי. ואמ׳ כל משכבו הפכת בחליו כלומ׳ שהאל יסעד אותו החולה שנהפך לו משכבו ממנוחה לעמל כי המשכב עיקרו למנוחה. ואח״כ דבר מהאויב שלא יבא לבקרו ושיקוה במיתתו ואם יבא לבקר שוא ידבר כמה חרה לי שאתה חולה.

ורפאה נפשי ר״ל רפואת גופו מחליו. ומ״מ נראה שכוונתו להעיר את החולה שתהא רוב מחשבתו להצלת נפשו וקרא היצר הטוב דל ע״ד ילד מסכן וחכם ואמ׳ אשרי המתבונן והנותן מחשבותיו עליו תמיד ואז ביום רעה ר״ל לעת המות ימלטהו ה׳ מן השחת וישמרהו ויחייהו רומז על החיים הנצחיים ויאושר בארץ רומז לזה ג״כ כענין לעולם יירשו ארץ. ואל תתנהו ר״ל מיתתו בנפש אויביו ר״ל להיות מיתתו כמיתת הרשעים שהם אויביו, או פירושו שלא יתן נפשו בכלל הנפש המתאוה שהיא מקור כל אויביו ר״ל העונות וזהו ענין רפאה נפשי. ואמרו כי חטאתי ר״ל כי חטאתי ואני צריך תפלה ויש לפרשו כמו אע״פ. ושאר המקראות חוזרים לענין תפלה על רפואת חליו והדבור על האויבים השמחים ברעתו וענין ה׳ יסעדנו כמו שפירשנוהו וכן ואני אמרתי ה׳ חנני הוא תפלה על רפואת גופו ונפשו.

וחזר לדבר על רשע האויבים וזדונם ואמ׳ אויבי יאמרו רע לי כלומ׳ שיתנבאו ברעת החולי וכבדו עד שיקוו ויאמרו מתי ימות וכו׳

ואם בא לראות כלומ׳ הם יתנבאו עלי אע״פ שלא יבואו לראותי ואם אולי יבא א׳ מהם לראותי ויחזקני בדבריו שוא ידבר ולבו יקבץ און לו ר״ל שבמחשבתו יאסוף כל המקרים המתנגדים לי כלומ׳ איך ינצל וכל אלו המקרים נמשכים בחליו וזהו יצא לחוץ ידבר כלומ׳ שכשיבא לראותי יחריש או יראה עצמו כמנחם וכמחזק וכשיצא לחוץ ידבר עלי כאות נפשו ויתלחש עם חביריו עלי ויאמר עלי דבר בליעל יצוק בו כלומ׳ מקרה הנבל נשפך בו ר״ל חולי מר וקשה כחליי הרשעים כענין הכמות נבל ימות אבנר (ש״ב ג לג) או ירמוז על חטא גדול כלומ׳ עונש הראוי לרשע ידבק בו ר״ל יצוק חזק וקשה מלשון מצוקי ארץ (ש״א ב ח).

ואשר שכב כלומ׳ זה ששכב על מטתו לא יקום עוד.

גם איש שלומי וכו׳ רומז על א׳ מן המראים עצמם כאוהבים והגדיל עלי עקב ר״ל להיותי לו למרמס וי״מ מארב מלשון ואת עקבו (שם) מים לעיר (יהושע ח יג).

ואתה ה׳ חנני והקימני ואשלמה להם ר״ל שאני ארע להם אבל שבמדת משפטיך יענשו על מה שעשו לי עד שאהיה אני סבה לעונשיהם והסבה נקראת כמה פעמים בשם הפועל כמו שביארנו בקצת חיבורינו וכמו שאמ׳ אל תכריתו את שבט הקהתי כלו׳ לא תהיו סבה להכרתתם.

ואז אדע שחפצת בי כשלא יריע אויבי עלי כלומ׳ שלא ישמח עלי והוא מענין תרועה.

ואמ׳ ואני בתומי כלומ׳ אכיר שבתומי ותפלתי תמכת בי כחסדך ורפאתני ותציבני לפניך לעולם ר״ל החיים הנצחיים. וכבר הארכנו בביאור זה המזמור יותר בחבור התשובה בחלק הב׳ ממנו.

ובכאן נשלם הספר הראשון וברך העוזר בהשלמתו והוא ענין ברוך ה׳ וכו׳ מהעולם ועד העולם ר״ל שנברכהו לפניו כל ימי העולם עד שנגיע לע״ה ואז תהיה הודאתנו מאתו שלמה לגמרי.