מזמור לאסף וגו׳ ענין המזמור הוא נבואה על חרבן בה״מ הראשון והגלות שגלו ממנו ואמ׳ שבאו שם גוים וטמאו את ההיכל ושמו את ירושלם לעיים ר״ל לגלים

ונתנו את נבלת עבדיך מאכל וגו׳ ואעפ״י שהיו רוב בני הדור רשעים כדכתי׳ שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט וכו׳ (ירמ׳ ה) לא אמ׳ זה אלא על ההמון אשר דרכם כסל למו לשבת בחוצות.

ואמ׳ היינו חרפה לשכינינו ר״ל בגלות

ואמ׳ עד מה ה׳ תאנף לנצח נראה שרמז על הגלות הארוך או שמא אף הראשון היה ארוך בעיניו וכמו שמצינו שאמ׳ על אותו הגלות ג״כ עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם (זכריה א יב).

ואל הגוים כמו על הגוים כדרך אל ההרים לא אכל (יחזק׳ יח ו)

ואמ׳ כי אכל את יעקב לשון יחיד על המלך הרשע אשר היה בראש צרים דרך כלל וחזר ואמ׳ ואת נוהו השמו על העם כולו.

ועונות ראשנים פי׳ חטאת נעורים וי״מ שרומז על חטא האבות וי״מ לשון צחות כלומ׳ שבעת יביאנו במשפט לא יזכור העונות תחלה אבל מהר… כי דלונו מאד ולא נוכל לסבול עול הגלות.

וכן על רוב צרות הגלות אמ׳ עזרנו אלהי ישענו וגו׳. על דבר כבוד שמך כלומ׳ אם לא תעשה למעננו עשה למען כבודך שמחולל בגוים ויתפרסם בגוים ענין נקמתנו.

ותבוא לפניך צעקת הנאסר בגלות וכגודל זרועך כלומ׳ כמו שכחך גדול כן הותר ר״ל השאר בחיים בני תמותה ר״ל הסמוכים למות מרוב צרות וי״מ הותר כמו התר.

והשב לשכינינו וגו׳ גמולם חרפתם ר״ל חרפתם שלהם שיחרפוך באמרם איה אלהיהם.

ואנחנו עמך… נודה לך וגו׳ ורבותינו תמהו מזמור לאסף קינה מיבעי ליה ודרשו בו לפי שנ׳ כלה ה׳ את חמתו (איכה ד יא) ובמה כלה את החמה ויצת אש בציון (שם) וזהו מזמור ששפך חמתו על העצים והאבנים ולא עשה כלייה בבניו. ולפי פשוט המקראות אין צורך בכך כי כלי הניגון מהם שהיה קולם משמח ומהם שהיה מרעיד הלבבות כמו שאמ׳ החכם בעל הניגון לתלמידו עורר מיתר הדאגה ומתוך שהיה נאמ׳ על כלי הניגון היה נקרא מזמור.