הרואה לבנה בחדושה מברך בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצין קוניהם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר את יוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים ונשים ועמי הארץ שאין יודעין לברך מברכין בא"י אמ"ה מחדש חדשים ואין מברכין בה הטוב והמטיב אע"פ שמיתוסף לנו אור בתוספת שלה שהרי אין מברכין דיין האמת על חסרונה והטעם שכל שדרכו בכך ואי אפשר להשתנות אין בה ברכת הטוב והמטיב:

כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה שהרי זה הערה והתבוננות לחדוש הבריאה ומתוך כך צריך שיברך מעומד והזכירו בכאן על מקצת חכמים שהיו קופצים ומברכין וכן נהגו רבים עכשיו לעשות שלש קפיצות דרך שמחה וחיבת מצוה ועד אימתי מברכין אם לא בירך בלילה ראשונה מברך בשניה וכן עד שתתמלא פגימתה ותעשה כנפה והוא עד ששה עשר יום בחדש אבל מכאן ואילך ישנה היא ואין ראוי לברך עליה בלשון מחדש חדשים ויש שנהגו שלא לברך עד מוצאי שבת הראשון לחדושה והוציאו דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם ופירשו בה עד שיברכו על הבשמים ואיני יודע טעם בדבר ומ"מ יש מי שמפרש עד שתתבשם כענין עבד בושמא להלולא והוא עיגול האפריון של חתנים העשוי כמין יתר ובא כענין מה שאמרו כאן עד שבעה שתעשה כיתר ואין הלכה כן אלא עד שתעשה כנפה כמו שביארנו ומ"מ במסכת סופרים שנויה בהדיא כדעה ראשון והוא שאמרו שם פרק עשרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם וכליו נאים ותולה עיניו כנגדו ומישר את רגליו ומברך אשר במאמרו וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל ומחדש חדשים ונאמר עוד שם שהוא אומר שלש פעמים סימן טוב תהי לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך ורוקד שלש רקידות כנגדה ואומר כשם שאני רוקד ואיני יכול ליגע בך כך כל המרקד כנגדי לא יגע בי תפול עליהם אימתה ופחד וכו' ושיאמר זה דרך תפלה לא דרך נחש ולחש חלילה אלא דרך תפלה ובקשה ודרך הערה והתבוננות על פלאות השם ויכלתו בחדוש ובהשתנות הטבעים ולהעניש לממרים ולגמול לטובים:

לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה הרבה ואל יהא נשען בבינתו ופלפולו שאין הפלפול כלום לענין הוראה במקום שאין שם ידיעה דרך הערה אמרו בתחבולות תעשה לך מלחמה במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה ואין זה נמצא אלא בשקידה גדולה ובעמל ויגיעה דרך צחות אמרו ורוב תבואות בכח שור וכבר בארנו שאין בעל הוראה אלא מי שהוא גמיר וסביר ר"ל יודע הרבה ומפולפל ובעל סברא לבחינת הענינים איזה ראוי לדמותו לזה ואיזה אינו ראוי לדמותו וכל כיוצא בזה:

המשנה השניה וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר היו מכניסין את השני כלומר שאחר שאיימו את כלם דרך כלל על הדרך שבארנו בפרק שקדם ועמדו בדבריהם והכניסו את הראשון וחקרוהו ובדקוהו היו מכניסין את השני וכן כלם זה אחר זה שאפילו הם מאה בודקין את כלם בדרישה וחקירה לידע אם תהא הכחשה ביניהם ואם נמצאת הכחשה ביניהם עדותן בטלה על הצדדין שביארנו ואם נמצאו דבריהם מכוונים מתחילין במשא ומתן ופותחין בזכות כמו שבארנו בפרק שקדם והוא שאומרין אם לא עשית דבר זה אל תתירא וכיוצא בדברים אלו אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות אין שומעין לו ומשתקין אותו כמו שהתבאר וכל שכן אם בא ללמד חובה אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו בדיני נפשות אבל אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו עמהם ופי' בגמ' שאם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם ר"ל כל זמן שאותו ענין לפניהם שלא גמרוהו שאם לעולם ממש הרי ניתוסף מנין הסנהדרין ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום שלא תהא עלייתו ירידה לו אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ומצטרף להשלים רוב המזכין ובלבד שיהא ממש בדבריו ואע"פ שבעדים נמנענו מזו מפני שהם נוגעין בדבר והיה לנו לומר כל שכן בהוא עצמו אין חוששין לכך במשא ומתן שהרי אנו מתבוננים בטעמו אם יש בו ממש אם לאו והוא עצמו הכל יודעין שנוגע בדבר הוא ולא יבואו לימשך אחר דבריו אלא בטעם נכון אבל העד שמא לא ירגישו בנגיעת עדותו ויבאו לימשך אחר דבריו מצאו לו זכות פטרוהו בו ביום ואם לא מצאו לו זכות מלינין את דינו ומעבירין אותו עד למחר וחובשין אותו ומיד מזדווגין זוגות או שלשה שלשה או כרצונם שלא נאמר דוקא זוגות אלא שכך מנהג משא ומתן ונושאין ונותנין כל אותו היום וכל הלילה וממעטין במאכל שהרי אין באים לפניהם אלא בזמן ישיבתם שהיא עד חצות היום ולא היו אוכלין עד שנסתלקה ישיבתם ועל זה אמר שממעטין במאכל ושלא היו שותין יין כל אותו היום ונושאין ונותנין כל אחד עם בן זוגו או עם עצמו או עם חבירו ולמחר היו משכימין ובאין לבית דין ואם עמדו על דעתם המזכה אומר מזכה אני במקומי והמחייב אומר מחייב אני במקומי ואם היה להם שנוי בסברתם המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה בשעת המשא ומתן ואם טעו בדבר ולא ידעו איזה פטור ואיזה חייב שני סופרי הדיינין מזכירין אותם שהיו כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כמו שהתבאר:

ומתחילין לסדר טענותיהם אם מצאו לו זכות ונשתנית סברת המחייבין פטרוהו והוא הדין אם נשתנית סברת המזכין בשעת הגמר דין ונעשו רוב מחייבים בשנים שחייב אלא שהתנא מחזר על הזכות ואם לאו עומדין למנין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי שמטין לזכות על פי אחד שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין או שמזכים ומחייבים שוה בשוה ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ומוסיפים שנים שנים עד שבעים ואחד או עד שירבו המחייבים בשנים או המזכים באחד הוסיפו עד שבעים ואחד ונמצאו שלשים וששה מזכים ושלשים וחמשה מחייבין זכאי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין או שלשים וחמשה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין ואחד אומר איני יודע ואין כאן עוד תוספת דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והוא הדין בהפך בשעת גמר דין אלא שהתנא מחזר על הזכות ומגדולי המחברים כתבו שאין מחייבין אותו והוא תמוה:

ושאלו בגמרא אם לא ראו זה את דבריו של זה במשאם ומתנם מהו ופרשו שגדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופירושו קש דינא כלומר כבר נעשינו מתונין בדין זה ולא יצאה לנו תעלומתו לאור ופוטרין אותו ומ"מ אין אומרים לפוטרו מתחלה ר"ל משהוסיפו עד שבעים ואחד ונחלקו ביניהם ומה לנו להמתין עד שידינו אלו כנגד אלו שראוי להם לשאת ולתת כדי שלא לצאת בית דין מעורבב שלא בגמר דין ובדיני ממונות מוסיפין ג"כ עד שבעים ואחד כמו שביארנו וכל שנחלקו שלשים וחמשה כנגד שלשים וחמשה ואחד אומר איני יודע מעמידין את הממון בחזקת בעליו בדין גמור ואין מניחין אותו מחמת עומק הדין אלא דנין וגומרין להעמיד ממון בחזקת בעליו ועל זו אמרו שאין אומרין בדיני ממונות נזדקן הדין וי"מ שמועה זו ר"ל נזדקן שאינה עסוקה בשהוסיפו עד שבעים ואחד ועמדו במחלקותם אלא בכל זמן שבאים לגמור את הדין לחובה בדיני נפשות אומרין נזדקן הדין כלומר הרבה טרחנו לזכות ולא מצאנו כדי שיתעוררו ללמד זכות מה שאין כן בדיני ממונות ולדעת בנזדקן הדין חתם דינא כלומר יפה העמדנוה על בוריו ואין צריך עוד דקדוק בדבר הענין בהפך שבדיני נפשות אין אומרין כן שלא יתיאשו מתוך כך לחזר אחר הזכות ובית דין הגדול שנחלקו בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין באיזה דין של תורה או של סופרים אין מוסיפין עליהם אלא דנין אלו כנגד אלו על הדרך שבארנו באלו:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: