בתוי"י פ' בראשית די"ב ע"א וז"ל, שמעתי מהרב המוכיח מו"ה אריה ליב גלינר פירוש המשנה (קדושין דל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' דיש בכל מצוה שעושין יחוד שם הוי"ה ברוך הוא וזה תכלית הכל, שכל מה שאדם עושה, הן בגשמי הן ברוחני, יהיה כוונתו לייחד ד' אותיות הוי"ה [עיין לעיל פ' בראשית בהגה ק"ס ד"ה ובפ' אמור ע"ש], ואין לך שום דבר גדול או קטן, בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה שאין בו ד' בחינות הנ"ל.

והוא, כי בכל דבר יש יראה ואהבה, ונתחיל למטה בענין היראה, חתול ועכבר, וזאב עם גדי, ואימת ויראת גבור על החלש הן בחיות ועופות הדורסין, ובפני אדם שהם פגעים רעים, עד שנמשך זה בכל העולמות עד למעלה למעלה שהוא שורש היראה לכל היראות, הוא יראה מפני פחד ה', והדר גאונו.

וכן בחינת אהבה הוא בכל העולמות מלמטה למעלה, אהבת אכילה ושתייה ומשגל וכל תאוות העולם הזה בכל חיות ועופות, ובני אדם, ולמעלה שורש כולם הוא אהבת הבורא יתברך שמו [עיין לעיל פ' לך אות ט"ו].

והנה האדם לפי בחירתו יש מדבק עצמו אל אהבה ויראה הגשמיי למטה בתאוות המשגל, ויראת אדם זה מזה, ואין רצונו במושכלות, אך אדם השלם שהוא מדבק עצמו אל שודש האהבה והיראה, הוא הנבחר מכולם, והוא מברר ומעלה המדות להדביקם בשרשם, שהוא הפנימי לכולם, כי יראה ואהבה בעולם הבריאה הוא הפסולת של אצילות, וכן יראה ואהבה של יצירה הוא הפסולת של בריאה, וכן של עשיה הוא פסולת וזבל של יצירה.

והנה אהבה נמשך מאות י' של שם הוי"ה, ויראה נמשך מן אות ה' של השם וקודם כל מצוה צריך ללמוד הדין של המצוה שידע על בוריו, וגם שיאמר בפה מלא הריני עושה לקיים מצוה פלוני [עיין לעיל פ' מטות אות ב'] הרי ו' של השם בסוד קול, ומעלת המצוה עצמה ה' אחרונה שבשם הנקרא דיבור, ובזה נשלם השם כשעושה מצוה בסדר הזה.

והנה הוי"ה בחילוף אתב"ש הוא מצפ"ץ ואם כן מצוה הוא שם הוי"ה ממש, כי יה הוא בא"ת ב"ש מצ ואותיות וה של השם הוא כפשוטו, ובזה יובן כל העושה מצוה אחת, ר"ל שמחבר ד' אותיות של השם שהוא אותיות מצוה שיהיו אחת, דהיינו באהבה ויראה וקול ודיבור, שעושה המצוה לייחד ד' אותיות השם לאחת, מטיבין לו ומאריכין ימיו ודפח"ח, עכ"ל.

ובס' יתרו דנ"ו ע"א וז"ל, קבלתי מפי חכמים וסופרים דבר גדול נמצא בעולם, והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ובכל המדרגות שבעולם נמצא דבר זה, ונתחיל מפחותים שבנבראים, כי העכבר יש לה יראה מהחתול והחתול יש לה יראה מהכלב, וכן הגדי מן הזאב והזאב מן הארי ושאר הדורסים שבחיות, וכן בעופות וכן בבני אדם אימת חלש מהגבור, ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה.

ואמרינן בגמרא (ברכות דל"ג ע"ב) בקרא מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' ופריך בש"ם וכי יראה מלתא זוטרתא הוא הא אמר ר' יוחנן אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד שנאמר (ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה' הוא אוצרו, ומפני אין לגבי משה מלתא זוטרתא הוא ע"ש, ורבו המפרשים להקשות בזה הא זה נאמר לישראל ולדידהו אינו מלתא זיטרתא, ונראה דמה שאמר כי אם ליראה את ה' אלהיך אינו משום דיראה מלתא זוטרתא רק לפי שיש הרבה מיני יראה, וראוי לאדם המשכיל שיבחר ביראה אחת במעט ולא במרובה, וכמו שכתב בס' חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ד') כי עבודות החנף הרבה מה שאין כן החכם אינו עובד אלא אחד, והכי נמי כך, כי כבר הזהיר הכתוב (תהילים ל״ב:ט׳) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכתבתי שם כי יש שלשה מדרגות במין בני אדם [עיין לעיל פ' בחקותי אות ז' ושם בהגה ט"ו] ונזכיר כאן הבינוני, כי אדם הוא עולם קטן, וכאשר כתבתי במשנה (אבות פרק ב') דע מה למעלה ממך [עיין לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות קל"ז ושם בהגה קל"ג] ר"ל כי נודע מהענין של מטה מה שיש למעלה, והוא ממך, כי לפעמים נופל על האדם איזה יראה מהשררה או מבני אדם הרעים והלסטים, יראה האדם להדביק נפשו בשורש היראה שהוא לירא מפניו יתברך שמו בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (הקדמת הזוהר די"א ע"ב), וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו לירא מהעוונות שבידו, כי (ישעיהו ל״ג:י״ד) פחדו בציון חטאים, ויתן לב לשוב ולירא מיראתו יתברך שמו, ואז מקשר כל מדרגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן, ואז שום מורה ויראה לא יעלו על ראשו, כי נמתקו בשורשן.

וזהו שאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך, שאז נתבטלו ממך כל מיני היראה שבעולם, שהם הרבה, אחר שנתקשרת ביראה היחידית של יחידו של עולם, מה שאין כן הכסיל שאינו ביראתו יתברך שמו, אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדיו המרובים, וזהו שאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם לבחינת יראה אחת שהוא ה' אלהיך, ולא שיהיו לך הרבה מיני יראה.

וזהו גם כן כוונת המצוה את ה' אלהיך תירא, ר"ל דודאי יש מרבה מיני יראה בכל הנבראים שנבראו על ידי כ"ב אותיות התורה, וזהו שאמר א"ת [היינו מן א עד ת כל כ"ב אותיות שבתורה כדלעיל אות ט"ז בפנים] רק עצה היעוצה לך שתקשור כל מיני היראה בשורשן, לירא את ה' אלהיך, וממילא יראת חכמים בכלל, דכבר נאמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד וק"ל.

וכמו שיש מדרגת היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנ"ל, כך יש מדרגת אהבה בכל העולמות ובכל הנבראים, כי יש מי שאוהב לאכול ולשתות, או אהבת המשגל, וכיוצא בזה הרבה, ושורש כולם אהבת הבורא יתברך שמו, והנה כל אדם מדבק את עצמו אל הבחינה אשר אהבתו תקועה בלבו, וכמאמר החכם, אם תרצה לידע מהותו של איזה איש, תראה עם מי הוא מדבק את עצמו ומתחבר לו, וכמאמר רבותינו ז"ל (ספרי ריש פ' דברים) הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו', ולכך יראה האדם כשנופל עליו איזה שמחה, ידבק בשמחתו יתברך שמו, ולדבק בו שהוא שורש הכל, עכ"ל וכן הוא שם בפ' עקב דקע"ט ע"ד.

ושם בפ' ראה דקפ"ב ע"ג כתב וז"ל, כי חיוב טבע בריאות העולם מחייב שיהיה מדרגת היראה מתפשט בכל הנבראים שבעולם וחוש הנסיון מעיד על זה, כי טבע בריאת העכבר להיות ירא מחתול וחתול מכלב, וכבש מזאב וכו', ומורא אדם על אדם וכמו שאמרו (באבות פרק ג') אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ושורש כל מיני היראה הוא יראת השם יתברך אשר הוא אוצרו, ופנימי לכל מיני יראה, שהם רק לבושים וקליפות אל יראת ה' שהוא הפנימית, וכל מיני יראה שנתעורר בעולם הוא לתכלית שיבא מזה אל יראה פנימית, שהוא שורש כל היראה שבעולם, וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י ממעזבוז (בגמרא ברכות די"ז ע"א) הוי ערום ביראה בלי לבוש וקליפות היראה ודפח"ח, [תראה פשוט שזה הרב המגיד שרמז עליו כאן הוא הוא רבינו הבעש"ט בעצמו כמו שבסמוך אות כ' בפנים הובא זה להדיא בשם הבעש"ט, ואע"פ שכלל גדול שבכל מקום שהוא מזכיר את הבעש"ט מזכירו בשם מורי הנה יש יוצא מן הכלל גם כן עיין פ' בראשית בהגה קכ"ה, ובפ' משפטים בהגה י' ד"ה ובפ' חקת דקנ"ח כו'].

ומעתה מבואר קושיית הפילוסוף הנ"ל, שאין זה ציווי ליראה, אלא עצה היעוצה לאדם, בראותו שמתעוררין להתפשט כמה מיני יראה בעולם, אז את ה' אלהיך תירא שהוא שורש היראה וניצול מכולם וק"ל, נמצא מי שאינו רוצה לידבק ביראה האחד שהוא יראת ה', אזי נופל תחת הרבה מיני יראה שבחיוב טבע בריאות העולם, מה שאין כן איש משכיל, ירא השם יתברך על ידי מין יראה אחת שורש הכל, ניצול מכל מיני יראה, שהוא שולט על כל מיני יראה, עכ"ל.

ובפ' יתרו דנ"ח ע"ד כתב זה בקיצור וז"ל, כי יש כמה יראה בעולם בכל הנבראים והם רק לבושים אל יראה פנימית וכו', כי יש כמה מיני יראה בעולם ושורש כולם הוא יראת ה', והדבוק בשורש היראה ניצול מכל מיני יראה שהם לבושים אל יראה פנימית שהוא סוג אחד, מה שאין כן לבושי היראה הם הרבה, עכ"ל.

ושם ד"ס ע"א וז"ל, כי יש מדרגת היראה בכל הנבראים שבעולם, העכבר מן חתול וכו' וכולם הם לבושים אל יראת השם יתברך שהוא פנימית ושורש הכל, ושמעתי בשם הרב המגיד ממעזבוז פירוש הוי ערום ביראה (ברכות די"ז ע"א) ור"ל שידבק את עצמו אל פנימית היראה בלי לבוש וכו' ודפח"ח, ועוד שם בפ' מקץ דל"ה ע"ג, ובפ' שלח דקמ"א ע"ג בשם הרב המגיד מהר"י ע"ש.

ובפ' עקב דקפ"א ע"ד וז"ל, כי יש כמה אלפים מדרגות בענין היראה חיצונית, שהם כולם לבושין אל תכלית ושורש היראה פנימית שהוא יראת השם יתברך, והחכם אשר עיניו בראשו לשורש הכל, מדבק את עצמו אל השורש וניצול מכולם שהם לבושים, וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מהרי"ל הוי ערום ביראה ר"ל בלי לבוש ודפח"ח, עכ"ל, ועוד ע"ש דק"פ ע"ד מענין יראה פנימית.

ושם דנ"ב ע"ג, וז"ל, שמעתי בשם הקדמונים שהקשה פילוסוף מה זה צריך ציווי על היראה מהשם יתברך כשאין היראה באה מעצמה, היפוך מלך בשר ודם שמעצמו יראים עבדיו מהמלך, ותירצו לו כי באמת כשאין יראה הוא גרוע מהיראה, כי החי ירא מהמיתה והגוסס אינו ירא מהמיתה וכו' עכ"ל.

ושם דנ"ו ע"ג, וז"ל, כי את ה' אלהיך תירא אתי לרבות כמה מיני יראה מתפשטות בעולם ושורש כולם יראת ה', ותלמיד חכם מקשר כל מיני יראה בשורשן ונעשה הכל אחדות אחד יראת ה' שהוא אוצרו, עכ"ל.

ובספר צפנת פענח די"ט ע"ב כתב וז"ל, כי מדת אהבה נתפשט בכל הנבראים ושורש כולם אהבת הבורא יתברך שמו, וכן מדת הפחד והיראה מתפשט בכל הנבראים ושורש כולם יראת ה', עכ"ל.

ושם דל"א ע"ג, וז"ל, שמעתי ממורי והובא במקום אחר כי יראת העונש שהיא יראה חיצונית מורה על ידו יתברך פשוטה לקבל שבים, ויתעורר מזה ליראה פנימית הנקרא אהבה, לקבל באהבה, ואז יפטור מיראה חיצונית וכו' ודפח"ח עכ"ל, ועוד עיין שם דס"ה ע"ד מזה.

ושם ד"נ ע"ג וז"ל, ובזה תבין טעם הנ"ל למה בהכנס אל יראה פנימית נפטר מיראה חיצונית, כי יראה הוא במלכות, אשר רגליה יורדת מות [עיין לעיל פ' בראשית בהגה נ"ב], וכאשר נכנס אל יראה פנימית סוד הבינה א אלף בינה (שבת דק"ד ע"א) אז נעשה מן מות ואמת שהוא חיים, ונפטר מן מות יראה חיצונית, כי מקשר מלכות ה תתאה אל ה עילאה, ונעשה מן אנ"י אין ומבטל כל הגזרות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה והבן, עכ"ל, [וענין זה שנעשה מן אני אין מבואר לעיל בפ' לך אות כ"ח ע"ש].

ובספר לקוטי אמרים דכ"ט ע"א באמצע ד"ה כלל הדברים איתא שם וז"ל, וזהו (תהלים לא בגבורת הסוס יחפץ, הוא רמז למדרגות התחתונות, שהסוס טפלה לרוכב, והמדרגות התחתונים הם טפלים היינו שבא לו פחד מאיזה דבר, זה מעורר לו יראה, כי באים לו אותיות מהשבירה השייכים ליראה, ולא בשוקי האיש ירצה, שהשוקים הם מדרגות תחתונות, לא מפני שיפחד מפני זה שלח לו הקדוש ברוך הוא, רק רוצה ה' את יראיו המייחלים לחסדו, להעלות היראה, שמיראה זו בא לו אהבת הבורא.

ונמשיל משל לאיש חיל שבא אל האדם לקרוא אותו אל המלך, ובא בכעס גדול ובפחד, ומלובש בגדי אימה ופחד, ובאמת אינו כלום, כי אין לו לאדם לירא ממנו כלל רק מפני שיראת המלכות מלובש בו, שבגדיו הוא סימן שחותם המלכות בו אבל בעצמו אינו כלום, ואם האדם הוא חכם אינו חש לדבר עמו, ואינו מתיירא ממנו מפחדו ומאימתו, רק תיכף הוא ממהר לילך אל המלך עצמו, או לפעמים בא איש בתנועת אהבה, ומי שהוא טפש הוא מתענג ומשתעשע עם השליח, מחמת ששומע ממנו דברי אהבה, אבל מי שהוא חכם יודע שעיקר הוא רצון המלך ואהבתו, ואומר מה לי לדבר ולהתענג עם שליח הזה, אלך לעיקר ושורש התענוג והאהבה, והולך אל המלך ואינו משגיח על השליח,

כך כל הדברים שבאים, הן אהבה הן יראה, ילך למלך שהוא הקדוש ברוך הוא, ויעלה הכל למעלה, הן אם בא לו איזה יראה חיצונית או היזק ח"ו, או נזדמנה לו איזה שמחה ותענוג, הכל יעלה למעלה למלך עליון, ולא יעשה כמו השוטה שהוא מתענג ומשתעשע ואוכל ושותה ושוהה עם השליח, השלוח לו מאת המלך, ומחמת זה הסיח דעתו ושכח ששלח המלך לקרוא לו , ואף אם אחר כך בוא יבא לפני המלך יחר בו אף המלך מאוד, ושמחתו נהפך לו לתוגה, ולא כן החכם אשר עיניו בראשו, לאמר, מה לי להרבות דברים עם השליח, טוב לי לילך מיד להמלך לעשות רצונו, עכ"ל.

וכל זה הובא בס' לקוטים יקרים ס"ה ע"ב וע"ג, ועוד שם בס' לקוטים יקרים דכ"ב ע"ד, וז"ל, וכתב בכתבים חדשים ממש שהגיעו לידי משל מתוק, למשל מי שהמלך שלח בחימה איש אחד מחיילותיו איש נורא מאוד ומאויים ומפוחד כדרך משרתי המלך, וישלח המלך אחר אחד מבני המדינה למהרו ולהביאו אליו, לדונו שם לפניו במשפט, ואם זה ששלח אחריו הוא שוטה, אזי הוא מפחד מהשליח, ומתחיל להתרצות אליו בשוחד דברים ומתנות, ומה יועיל זה, אבל החכם אומר מה לי לפחוד מזה ולרצותו, הלא פחדו פחד המלך, ואינו יכול לעשות שום דבר בלעדי המלך, טוב לי לילך מהר למלך אולי ארצנו, כי נעימות המלך ותפארתו עבור על פשע, וכן כהיפוך כששולח איש אחד ממשרתיו בכבוד, ובמיני כבוד ותענוג, אחר מי שיחפוץ המלך ביקרו, והאיש הזה אשר המלך חפץ ביקרו ושולח אחריו, אם הוא שוטה אזי משמח ומתענג עם השליח ששלח המלך אליו, אבל מי שהוא חכם מבין שכיון שתענוג זה הוא מחוץ לבית המלך בשליח של מלך, מה יהיה עוד בבית המלך ולפני המלך בעצמו, ומה לי לאבד את הזמן בתענוג שפל וגרוע של השליח, מוטב באותו הזמן למהר לילך אל המלך להתענג שם, כיון שאני רואה שהמלך שלח אחרי לעשות לי עונג, אקח קל וחומר מזה התענוג ועל ידי זה אחשוק למהר למלך, והנמשל הוא וכו' ע"ש, ועיין לקמן פ' שופטים אות י"א בענין תמים תהיה עם ה' אלהיך שהעתקתי זה בקיצור והוא מס' כתר שם טוב די"ט ע"ד.

ונראה ברור ואמת שעל משל זה עצמו רמז רבינו ז"ל בספרו הקדוש שפת אמת במאמרי ראש השנה שנת תרנ"ח דע"ז ע"א שכתב וזה לשונו הקדוש, ואיתא בשם הבעל שם טוב המשל משליח המלך שבא אל האדם, שאין צריך להשגיח עליו, רק לרוץ אל המלך עצמו, עכ"ל הקדוש, הרי שמשל זה הוא ממקור קדוש הבעש"ט ז"ל.

ובספר דגל מחנה אפרים ר"פ שמות כתב וז"ל וכאשר שמעתי בפירוש מאדוני אבי וקיני זללה"ה כי כשאדם מדבק עצמו ליראה פנימית אזי יתפרדו כל פועלי און, עכ"ל, ,ווהעתקתי דבריו הללו באריכות לעיל פ' ויגש בהגה זיי"ן ע"ש].

ובפ' קרח ד"ה ואני נתתי לך כתב וז"ל, וכבר הא מלתא אמורה בשם אא"ז זללה"ה כי יראה ואהבה הם ממלאים כל העולמות מאין סוף עד אין תכלית, ולית דבר פנוי מהם, עד שבאים חלילה למדרגות תחתונים, ויראה ואהבה שאינם טובים חלילה וחס, ומי שמדבק עצמו ליראת האמת אזי בטלים ממנו כל היראות תחתונים ושפלים והעוונות כי מלכותו בכל משלה, עכ"ל.

ובפ' בלק ד"ה ויש עוד כתב וז"ל, ויש עוד בחינת הסתכלות כשרואה כל הנבראים בעולם השפל מעכבר ועד ארי ועד אדם כולם יראים זה מזה מצד התפשטות יראה מעילא לתתא, כי מלכותו בכל משלה, כאשר פתח אא"ז זללה"ה עיני עוורים האיך יראה ואהבה מתפשטים מאין סוף עד אין תכלית, ומזה גם כן יגיע לו יראת הרוממות יראה פנימית, עכ"ל, [ועוד עיין לעיל פ' בראשית סוף הגה פ"ו מענין התפשטות יראה ואהבה מעילא לתתא על ידי הליד"ר שמשוררים האומות ע"ש].

כתב בס' דרך אמונה ומעשה רב די"ז ע"ב בשם ס' ד"ש פ' בלק וז"ל, שמעתי בשם הבעש"ט זלה"ה אם פוגעין בדרך אדם שהוא מקליפה, ועובד ע"ז, [והוא מתיירא ממנו] ישתדל שישמע קולו, היינו שידבר אדם דקליפה הנ"ל איזהו דיבורים, וינצל מכל דבר רע וכו', עכ"ל.