נראה כוונתו בביאור שני משניות הללו שהזכיר על פי מה שהעתקתי לעיל ר"פ לך בהגה ב' מהיכל הברכה ואוצר החיים שהלימוד באבות מלאכות הוא כאילו עשה מעשה בפועל ע"ש, הרי שהדיבור מעורר פעולה שלימה, וכן הוא בעניני זיווג, הדיבור הוא אחד מסוגי הזיווג בפועל כדלעיל פ' ואתחנן אות ס"ב, ועיין לעיל בפ' בראשית בהגה צ"ד, כן נראה לי בעזרת הש"ם.

ובס' אור הגנוז לצדיקים שישנו בידינו בכתב יד, כתב בפ' שלח וז"ל, יש שני מיני יחודים, יש יחוד על ידי הדיבור, כנודע כי קול ודיבור רומזים לאותיות וה של השם, ודחילו ורחימו רומזים לאותיות יה של השם הוי"ה [עיין פ' ואתחנן בהגה נ"א] והדיבור מעורר יראה, כי עולם הדיבור הוא עולם היראה [לעיל פ' בראשית אות צ"ד], והעולם כולו נברא על ידי דיבור כדכתיב (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו, ונטע הקדוש ברוך הוא את הדיבור וחמשה מוצאות הדיבור ומחשבה ורצון, בהאדם, ויש יחוד על ידי השתיקה [עיין לעיל פ' בראשית בהגה צ'], כמו שכתבו בשם הקדושים ובשם הריב"ש ז"ל (באבות פרק ג') סייג לחכמה שתיקה שכשהוא בשתיקה יכול הוא לדבק עצמו בעולם המחשבה שהוא חכמה [וכן הוא בס' לקוטים יקרים דט"ו ע"ד ועיין לעיל פ' יתרו בהגה ג'], וכל מי שירצה לדבק את עצמו בבורא יתברך שמו יקשור את עצמו על ידי התורה למדת החכמה וכו' ע"ש ובס' אור הגנוז הנדפס.

וכן הוא בס' כתר שם טוב ח"ב ד"ג ע"א וז"ל, כל מי שירצה לקשר את עצמו בבורא יתברך יקשור את עצמו על ידי התורה למדת החכמה וזהו (קהלת ט׳:ט״ו) ומלט את העיר בחכמתו, עכ"ל.