ובס' ליקוטי מוהר"ן סי' קי"ג וז"ל, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (אבות פרק ג'), כי שמעתי בשם הבעש"ט, כי קודם כל גזר דין שבעולם ח"ו, מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין ח"ו שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין ח"ו, והענין, כי בודאי אם ישאלו לו בפירוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, אך מטעין אותו ושואלין אותו כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין, וכעין שמצאנו בדוד המלך עליו השלום בבוא אליו נתן הנביא וכו' וסיפר לו מעשה האורח (שמואל ב י״ב:כ״ה) ענה ואמר חי ה' וכו' ואת הכבשה וכו', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו, וזהו ונפרעין מן האדם כלומר ששואלין אותו דעתו, ואף על פי כן הוא שלא מדעתו, כי אינו יודע שהדין הוא עליו, והענין הוא עמוק מאוד איך שואלים כל אדם, כי בכל הדיבורים והסיפורים שאדם שומע ימצא שם דברים גבוהים ורמים וצריך ליזהר בזה מאוד לבלי לגמור הדין וכו', ע"ש, [ובקונטרסי ברכות שמים בפ' אחרי אות ק"כ כתבתי עיקר דבר זה שכל אדם עצמו גומר את משפטו בשם ס' בינה לעתים דרוש ס"ג].