בספר אהבת דודים על שיר השירים בפסוק ישקני וכו' כתב וז"ל, שמעתי משם הישיש איש אלקי מו"ה ישראל בעל שם טוב ממעזיבוז על פסוק (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר כשתטעמו תראו בשכלכם כי הטוב שבאוכל ומשקה מי הוא רק הוא יתברך שמו שממנו נלקח כל התענוגים, לכן אין ראוי שתשאר בתענוג הגשמיי רק שתדבקו על ידי הגשמי הזה בו יתברך, עכ"ל, וכן הוא שם עוד בפסוק על משכבי ע"ש.

ובס' מאור עינים ר"פ מטות וז"ל, נודע כי כל העולם ומלואו בדבר ה' נעשו וברוח פיו כל צבאם, כי על ידי הדיבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול, והוא המקיימם ומחיה אותם, כמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם, ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות, אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל, כנודע מחטא אדם הראשון, וגם בדורות שאחריו, שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם, במיני מאכל ומשתה, וכיוצא בהן ממיני העולם, שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדיבורו של הקדוש ברוך הוא, המחיה אותו הדבר, והוא הטעם שבדבר ההוא, כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה', שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו, כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו, שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות, והוא דבר נפסד וגרוע, כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא, שהוא הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא, ולכן בשעה שאוכל האדם את המאכל נתיחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח, וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם, ונותן דעתו ולבו אל הפנימיות, ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו, ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו, לשורש הכל, שממנו נאצלו כל החיות, אזי מביא גם כן את הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות, אליו יתברך שמו, שהוא מתענג מאוד מזה כנודע, כי זה כל עיקר עבודתינו, לקרב כל הניצוצות הקדושים מן הקליפות שהן בשבירה, אל מקום הקדושה, שיהא עליית הקדושה מן השבירה וכו', והאריך עוד בזה, וכן הזכיר מזה בקיצור שם בפ' נח ע"ש.

ובאוצר החיים פ' שלח בענין מצות חלה דק"ב ע"א כתב וז"ל, מבואר בדברי מרן (לקוטי תורה פ' עקב) כי כל הדברים שבעולם יש להם חיות, וכמו שאדם נברא גוף ונפש, כך כל הדברים, והתורה בכללה, יש לה גוף ונפש, וכל הדברים נמשכים מן ד, תורה, בגוף ונפש, וכן המצוות יש להם גוף ונפש, ואדם אוכל מגוף המצוה בעולם הזה, ומחיות המצוה בעולם הבא, וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות [עיין לעיל פ' בראשית בענין לעולם ה' דברך נצב בשמים ע"ש באות מ"ח ולהלן], ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו, וההבל הזה ביחודים בסוד טובך העולה הבל, והבל הנזכר נקרא אחסנתא דאבהן, אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) כי מהבל הזה נתהוו כל הדברים, ולכן בכל הדברים יש הבל ואבות ומוחין, ולכן כשאיזה איש הישראלי אוכל או מרויח במשא ומתן, מתרחבין המוחין אצלו, ומכל שכן איש צדיק שנתרחב אצלו המוחין על ידי אכילתו בקדושה, כי נתדבקו המוחין וכח האבות שיש במאכל, בנפשו ובמוחץ שלו ונתרחבו המוחין וכו', עכ"ל, ועוד עיין מענין זה לקמן בפ' עקב אות ו' ע"ש.