ענין משל זה נתבאר היטב בהיכל הברכה פ' בחקותי דרפ"ז ע"ד וז"ל, אמר מרן רוח אפינו חיות נפשינו האיש אלהי ר' ישראל בן אליעזר, משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים וקטרגו עליהם שאינם אוהבים באמת להמלך, וציוה עליהם שיפרנס כל אחד כלב שלו מאוצר המלך, אחד היה חכם ומשכיל, ואמר מה לי לפרנס כלב ולבזבז אוצר המלך על פרנסת הכלב שלי, מוטב שאעשה עטרה למלך, אוהב שני פרנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות, השלישי בזבז אוצרו של המלך לזון את הכלב בהרחבה, ועל זה גירה המלך את הכלב בו.

והנמשל מובן, כי יש צדיקים ויש בינונים ויש רשעים, ויש למעלה קטרוג עליהם, ונתברר על ידי שציוה המלך לפרנס כלב היינו היצר הרע וגוף עכור, מאוצר המלך, כי לה' הארץ ומלואה, והחכם המשכיל והצדיק, עושה את כל הדברים של עולם הזה יחודים קדושים ועטרות למלך, עד שמרוב אור ושמחה וחיות ודביקות, נתבטל ממנו לגמרי הנאות וכיסופין של עולם הזה, ואין לו שום הנאה, כמו שאמר רבינו הקדוש לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה (כתובות דק"ד ע"א), והרי שלחנו בכל יום היה שלחן מלכים ממש ככל מלכי וחורי הארץ, וגם בזיווג [נראה שרמז בזה למה דאיתא בס' לקוטי אמרים ד"ז ע"א וז"ל, והברית נקרא אצבע קטן מלשון (פסחים קי"ב ע"ב) לא כל האצבעות שוות, וזהו אפילו באצבע קטנה ר"ל אפילו בשעת זיווג עכ"ל] איך אפשר דהא בלי הנאה וכיסוף אינו מוליד, אלא מהענין שהיה נפשו מלאה אור אלוהיי מדביקות ונועם זיו השכינה וחיות התורה והמצוות מרוב כל, ובעת אכילתו ושתייתו וזיווגו היה הכל ביחודים קדושים, ובאור הארת זיו השכינה אשר אין תענוג בעולם כזה, ולערך זה הנועם, כל תענוגי גשמיות היה בטלים ומבוטלים, ולא נעשה מהם רושם, עד שמרוב אור הקדושה לא נתפרנס הכלב מזה, והוא חוזר ונעשה מלאך קדוש, משד יהודי נעשה מלאך סא"ל יאהדונה"י, ויש שאינו במדרגה הזאת ומתענה ומענה עצמו בסיגופים, ואוכל מעט להחיות נפשו, שלא יבזבז אוצר המלך על פרנסת כלב אחד, גם זה טוב, וזה השלישי שהולך אחר שרירות לבו הרע לפרנס הכלב בריווח, עליו גירה המלך את היצר הרע בנפשו, והוא עובר כל עבירות עד שיעשה תשובה וירצה עונו, עכ"ל.