בלקט אמרי פנינים דר"ז ע"ב הרחיב בביאור הדברים והעתיק וכתב וז"ל, שמעתי ממורי כי נר"ן של אדם נתגלגל בזיי"ן ספירות, הנפש נתפשט אורו בסוד עבדיו ומשרתיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש על ידי מעשים רעים, גורם שיהיה לו צער מעבדיו ובהמותיו, שמתים לו הסוסים או השוורים, ועבדיו אינם עושים לו כרצונו, ולפעמים על ידי מעשיו הוריד כמה נשמות בעמקי הקליפות, והם מתגלגלים בדומם וצומח, ולפעמים הבהמות שלו עומדים שם ואוכלין עשבי השדה, והנשמות המגולגלין שם גורמין חלאים ומיתה לבהמות שלו בדרך נקמה, וכשהצדיק עובר שם, ומעלה אותן הנשמות, יניחו הבהמות ויתרפאו, ואם פגם ברוח ממללא ובדיבור, לשון הרע או באבק לשון הרע, או שדיבר באיזה צד דבר מגונה על איש ישראלי, ונודע כי הדיבור בקדושה נקרא יחוד [עיין בפנים לעיל באות קנ"א ובפ' בראשית אות קי"ב ואות קט"ו ושם בהגה צ"ד] ולהיפוך בלשון הרע, פוגם בוא"ו לשון דעת מכריע, והוא פגם גדול מעבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות, כי ממש שופך דם חבירו ופוגם בזעיר, ואין לשכינה שום אור כלל, כי הוא פגם כללי כולל ומסלק כל החיות והארה שיש לשכינה, אזי מזה עומדים עליו אנשים רעים ומדברים עליו מה שלא עלה במחשבתו ומשברים לבו, וגם יש לו יסורים מאשתו, שנעשית לו כנגדו לצער אותו, ולפי ערך הפגם כך הוא הצער, ובזה נתפייס למעלה אותו שדיבר עליו ומוחל לו, וכל זה אם הוא צדיק ועבר במקרה שדיבר על חבירו, אבל רשע המדבר, יש לו מנוחה בעולם הזה, ונכרת שרשו ואין לו חלק בחיים.

ואם פגם בנשמה, והנשמה שוכנת במוח ומחשבת האדם, שמזה נמשך טפה זרעיית והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם לו צער מבניו.

ובכל הספירות והמדות יכולין להעלות משם נר"ן שלו אל הקדושה, מה שאין כן בספירת מלכות, אשר משם יונקות קליפות נגה, קשה להעלות ולברר משם חלק הקדושה של נר"ן שלו, כי צריכין אמונה גדולה ולעמוד בנסיונות הרבה, ולהיות חזק באמונתו, אשר בכל החשכות ויסורים והסתרות והקטנות, שם הוא אלופו של עולם, אתו עמו כלומר אליו, ויאמין באמונה שלימה ויבטח בשם ה' וישען באלהיו בכל דבריו, ובזה יסבול רעת חבירו וישתוק ויקבל באהבה [ועיין לקמן פ' לך בהגה מ"ב ד"ה ושם, בביאור דבר זה].

וכלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו על ידי פגם דיבורו, לכך צריך להעלותן ולתקנם על ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, כמו שאמר רבינו יהודה החסיד כל איש ישראל שעשה לו צער ויסורין ודיבר עליו לשון הרע, בהכרח נעשה בעל תשובה, אפילו גוי נתגייר, ואם אינו עושה כך, רק שדוחה אותן ומעורר עליהם דינים, נעשו חומריות ועב, ושונאים אותו ביותר, וזהו (משלי י״ז:כ״ו) ענוש לצדיק לא טוב [היינו] לו, כי הרי כל השונאים אותו ומחלישין דעתו ומגדילים עליו, הם משורש נשמתו, והם בחינת רוחו ממש של הצדיק, והם נבראו לצערו ולייסרו בהכנעה, שלא יגביה דעתו חלילה, ויפול לרשת קליפות נגה, אם כן למה ידחה אותם, הרי הם גורמים לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, על כן צריך לתקנם בכל כחו, ולרדוף אחריהם להאיר עליהם מאורו, ולהעלותן בתפלתו, ועל ידי התפלה נמתקין הדינין בשורשן, ומוציא את רוחו מהם, והרע גמור כלה מאליו, ואל יעורר עליהם דינין אפילו בינו לשמים, אלא אדרבה יתפלל עליהם ויראה נפלאות, והטובים יחזרו להיות אוהביו, וזהו ענין משה רבינו עליו השלום שהיה רועה צאן, ואחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו כו', עכ"ל.

ובס' אור החכמה פ' וישלח, וז"ל, איתא בשם הבעל שם טוב ז"ל שיש עולם המחשבה שממנו באים מחשבות לבני אדם, ויש עולם הדיבור שממנו קולות ודיבורים לבני אדם, ויש עולם המעשה שממנו כל מיני מעשים לבני אדם [עיין לקמן פ' ויחי בהגה ב' ענין שנקרא עולמות ומדות ע"ש], והנה, כשאדם חוטא במחשבה יש לו צער מבנים, מפני שהם באים מהמוח שתמן המחשבה, ואם לא היה אדם חוטא במחשבה, היו בניו קשורים במחשבתו, והמחשבה שלו היתה מתלבש בבניו, והיה לו תענוג מבניו, מה שאין כן כשחוטא במחשבה, אז המחשבה שלו מסתלק מבניו, ויש לו צער מבניו מדה כנגד מדה, מאחר שגורם שיסתלק עולם המחשבה למעלה מקול ודיבור והבן, וכשפוגם בדיבור יש לו צער מאשתו, כי האשה היא סוד הדיבור, כי האשה היא כעין המראה להבין מדרגת בעלה, וכשהדיבור הוא שלם בתורה ובמצוות, וכן באמונה אז יש לו נחת מהדיבורים שלו, וכן האשה שהיא מצד הדיבור, יש לו נחת רוח ממנה, מה שאין כן כשפוגם בדיבור, שכולל גם כן את הקול, יש לו צער מאשתו וכו', והנה כן במעשה, אם הוא שלם במעשה אז אין לו צער מעבדיו וקנייניו, כגון מבהמות וכיוצא וכו', ועל כן בעשיית המצוה צריך האדם להיות לו מיין דכורין מצטרף למעשה, ועל ידי הסתלקות מחשבה דיבור מעשה, על כן יש לו צער ממעשיו, שהם עבדים וקניינים וכו' וע"ש שהאריך להסביר היטב למה היה ליעקב אבינו צער וכו' ע"ש בטוב טעם ודעת, ועיין עוד לקמן פ' קרח אות ג' בענין השונאים שהם רוחו של הצדיק, ובפ" תבא בהגה א' בענין נר"ן של אדם שהעתקתי מס' אוצר החיים, ועיין לקמן פ' שמות אות ט"ו ושם בהגה י"ז.