ובס' ליקוטים מהבעש"ט ד"ג ע"א כתב ת"ל, מהבעש"ט האותיות של הדיבור נקרא כלים בעלי גבול ומדה הנקרא יש, ומכל שכן במצוות מעשיות כמו תפלין וטלית, הכלי נקרא יש, וצריך להמשיך בתוכו אור הרוחניות המחיה אותו הנקרא אין כי הוא נשמה הנמשך מאין סוף חיי החיים, וכנגד שני בחינות אלו ינחל העולם הבא שנאמר (משלי ז') להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, שהוא אור הנשמה שבתוך האוצר והכלי המחיה אותו שנקרא אין, עכ"ל, ולשון זה הוא בס' תוי"י פ' שלח דקמ"ו ע"ב רק ששם לא נזכר שהוא מהבעש"ט.

ועיין עוד בתוי"י ריש פ' ואתחנן שכתב וז"ל, דכתבתי במקום אחר קושיית העולם למה צריך דיבור בתפלה, כי השם יתברך יודע המחשבות, ושמעתי תירוץ כי צריך דיבור כדי לעשות כלי להמשיך השפע בתוכה למטה וכו', וכן הוא עוד שם בתוי"י פ' ואתחנן דקע"ח ע"ב, וז"ל, כי האותיות נקראו כלים ובו מתלבש רוחניות הספירות ובו אור אין סוף וכו', ועיין לקמן פ' בחקותי אות ב' ד"ה והנה ידוע.

אבל בס' בן פורת יוסף הזכיר זה התירוץ שהדיבור הוא כדי לעשות כלי ושם הזכירו בשם אומרו, רק שבדף כ"ג ע"ג הזכיר ששמע זה בשם מהר"י, ושם בדף נ"ג, ע"ב הזכיר זה בשם מוהר"ן ע"ש, ועכ"ז אפשר שהכל מרועה אחד ניתן וכולם אמרוהו בשם הבעש"ט זי"ע.