בס' דגל מחנה אפרים בליקוטים שבסופו כתב וז"ל, סוד דוד הוא הדל"ת התחתונה על ידי המשכת ו' עולה עד אין סוף הנקרא ד גם כן עכ"ל, בקונטרס דברים ששמעתי מפי אא"ז.

ומה שסתם כאן ברמז, מבואר בארוכה בס' לקוטי אמרים ד"כ ע"ד ד"ה טעם, ולכן נראה ברור שכל ה??ממאמר ההוא שבס' לקוטי אמרים הוא מתורת רבינו הבעל שם טוב זי"ע, לכן הנני מעתיק כאן כל המאמר הזה, וז"ל.

טעם למה אין נזכר בברכת שמונה עשה?? מלכות, הלא אמרו (בגמרא בכות ד"מ ע"ב) כל ברכה שאין בה שם ומלכות כו', ופירש, על דרך מה שכתב בזוהר (עיין לשון הזוה"ק פ' ויצא דקס"ה ע"א ובהשמטות הזוהר ח"א ד"ו ע"א ופ' וישב דקפ"ב ע"א) לית טובא שריא אלא באתר דכר ונוקבא [ועיין בזוה"ק ויקרא ד"ה ע"א בזימנא דאיהו לבדו לא טוב כתיב, ועוד ע"ש די"ז ע"א], כי הנה דד נקא על שם שהם שני בחינות, א' המקבל וא' המשפיע, והמשפיע חסר לו התענוג שמקבל המקבל, בהשפעתו, כמו שאמרו (בפסחים דקי"ב ע"א) יותר מה שהעגל וכו', והדד נעשה כדי להוריד השפע בהדרגה ולא בבת אחת, שלא יהיה יכול לקבלו, והנה כשהעגל יונק מה שצריך לו אינו בבחינת דל"ת שאין חסרון לו, אבל הפרה הוא בחינות דלות, שחסר לה התענוג שמקבלת מהמקבל, כי רצונה ותענוגה להשפיע עוד, רק מחמת החסרון למקבל לקבל יותר, הוא מצמצמת תענוג שלה, ואין נשפע ממנה יותר, וזהו שכתוב בספר הזוהר (עיין בתיקוני הזוהר תיקון כ"א דפ"ז ע"א) איהו אביון ואיהי עני, אביון הוא לשון תאווה שתאב לדבר, ועני הוא לשון חסרון ממש, ור"ל כי בעת שעדיין לא נזדככו העולמות ואינם יכולים לקבל השפעתו יתברך שמו בשלימות, לא נשלמה תאוותו יתברך שמו להשפיע בשלימות, ולכן נקרא אביון, וזהו שאמר (תהלים פ"ו) כי עני ואביון אני, ר"ל שבודאי עבד דוד המלך עליו השלום שלא על מנת לקבל פרס, רק כדי שיושלם תאוותו יתברך כמו להשפיע בשלימות, ויהיה הוא יתברך שמו מקבל תענוג ממנו כנ"ל, והוא, ר"ל דוד המלך עליו השלום יהיה בבחינת משפיע תענוג להשם יתברך, לכן אמר כי עני בחינת מקבל, ואביון שאני תאב להשפיע לך תענוג כנ"ל.

וזהו שאמר (תהילים מ״ב:ג׳) צמאה נפשי לאלהים לאל חי, כי בחינת נוקבא המקבלת נקרא אלהים, שהוא לשון שררה ואין מלך בלא עם, ומקבל שררותו מעמו ומעבדיו, ור"ל שבחינת אל חי בחינת משפיע, יהיה גם כן בחינת אלהים, פירוש בחינת מקבל תענוג ממנו.

וזהו שאמרו לית טיבו וכו' כי אין טוב בא ונשפע אלא על ידי משפיע ומקבל, שהוא בחינת נוקבא, והוא מדת הצמצום כמו שאמרו (ב"מ דפ"ז ע"א) אשה עיניה צרה באורחין היינו לצמצם שיוכלו לקבלו.

וזהו כל ברכה שאין בה שם, פירוש המשכה ומלכות פירוש צמצום, אינה ברכה, שאין יכול לסובלה, וזהו בברכת הנהנין שהם המשכות ממעלה למטה, אבל בח"י ברכות שהן העלאות ממטה למעלה, ושם אינה בבחינת צמצום כמו בהמשכה ממעלה למטה, למשל החטה זרועה כשהיא באה לשרשה שהוא כח הצומח, יגדל ממנה כמה גרעינין, לכן אין צריך לומר מלכות פירוש צמצום בח"י ברכות, אבל מלך עוז ששם גם כן המשכה מלמעלה, נזכר לשון מלכות.

וזהו הן עם לבדד ישכון (בפ' בלק), כי הנה ד"ד נקרא על שם שני בחינות דל"ת המשפיע ומקבל, ואמרו חכמינו ז"ל (בזוהר בשלח דנ"א ע"ב) הבריח התיכון זה יעקב ר"ל שבשבילו יש התחברות לאלהותו יתברך שמו עם העולמות, בשביל התענוג שיקבל מישראל וזהו לבדד לב' דד ישכון, פירוש, בשבילם יש התחברות לשני בחינות דד משפיע ומקבל, וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה די"ח ע"א) קראו ליעקב אל, ר"ל שההשפעה הבאה מצד החסד הנקרא אל, הוא בשביל התענוג שמקבל מיעקב, כמו שאמרו (ויקרא רבתי פל"ו סי' ד') בשביל ישראל נברא העולם, והנה הצירוף האמצעי הוא אלב"ם וכו' זהו בקדושה, אבל באומות הצירוף הוא להיפוך ואל שבישראל נעשה אצלם לא, וזהו ובגוים לא יתחשב.

על כן נקרא ד"ד, ר"ל שני בחינות דל"ת אחד מהמקבל ואחד מהמשפיע, שמצמצם תענוגו בהשפעתו, ונעשה בחינת דל"ת, שלא נשלם לו תענוגו לסיבת המקבל כנ"ל, וזהו מטי ולא מטי, הגם שבבחינות מטי ולא מטי הוא בשני מדרגות, אף על פי כן גם במדרגה הא' הוא כן בבחינת מטי, אך אם יהיה מטי לבד, דהיינו להשפיע כל התענוג, דהיינו שישפיע בשלימות בלי צמצום, אז לא יוכל המקבל לקבל, לזה הוא בחינת לא מטי, פירוש אצל המשפיע עצמו, בכדי שתזדכך נפשו שתוכל לקבל רוב השפעה מאלהותו כביכול, וכל זה לא בשביל שלימות נפשו, רק כדי שיושלם וכו' וזהו פירוש שנפשי צמאה שתזדכך כל כך, שתוכל לקבל רוב השפעה, כפי רצונו יתברך שמו להשפיע בשלימות, ויהיה השכל מקבל תענוג ממנו, שעל ידו נשלם ונתמלא רצונו וטבעו הטוב להטיב כביכול, ועל דרך זה פירוש ישראל מפרנסין וכו' (זוהר ויקרא ד"ז ע"ב) כשהם טובים וראויים ויכולים לקבל השפעתו יתברך שמו, הם משפיעם תענוג לו יתברך שמו, מה שאין כן להיפוך ח"ו, אזי הוא מוכרח לצמצם השפעתו ותענוגו כביכול.

וצירוף כזה נקרא דודי מלמטה למעלה, שהמדרגה התחתונה הוא בבחינת ד ונמשך השפע דרך ו שהוא בהדרגה שיוכל לקבלו, ומדרגה עליונה בבחינת ד שמוכרחת לצמצם תענוגה הנ"ל, והיא מקבלת מן י כנודע, וכל הנ"ל נרמז גם כן ביו"ד במילואו כזה יו"ד, כי י על שם המשפיע, ו על שם המשכה הנמשך ממנו, ד על שם המשפיע גם כן שהוא בחינת ד כנ"ל (ר"ל על שם שמצמצם הן בהשפעתו והן בתענוגו ממנו), ומלמעלה למטה הצירוף הוא הוי"ה, שהדל"ת נעשה ה לאחר שבאה ההמשכה לו' כנודע, והנה לעת שיזדככו העולמות ויוכלו לקבל רוב ההשפעה בלא הדרגה כלל, אז לא יהיה אחר ה ראשונה ו, שמורה על המשכה, כי אם יהיה אחר ה גם כן י כמו לפנים, על כן כתיב (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהי"ה ה' אחד ודו"ק.

[ואחר שהאריך עוד סיים וז"ל]

והנה כל הנ"ל שההשפעה צריכה להיות בהדרגה כפי כח המקבלים, זהו כשהמדרגה המקבלת עומדת במקומה ונמשך לה שפע במקומה, אבל כשנתעלה המדרגה התחתונה לשרשה, אזי יכולה לקבל שפע יותר ויותר מכדי יכלתה לקבל למטה במקומה, למשל אדם זורע גרעין אחד, ונודע שלא יצמח הגרעין להוציא כמה גרעינין עד שיתבטל ממציאותו, ואז נתעלה שם בשרשו, ויכול לקבל משורשו יותר משטחייות מציאותו, ושם בשורשו נעשה גם הוא שורש לכמה גרעינין, בשביל שנתדבק בשרשו, וגם שורש כח הצומח חפצו ורצונו להשפיע תמיד הרבה, אך בהיות הגרעין למטה במציאותו אינו יכול לקבלו, מה שאין כן כשנתעלה לשרשו כנ"ל, ושם אינו צריך כלל להדרגה, כי שם יוכל לקבל הרבה יותר משטחייות מציאותו, והנה נודע תכלית בריאת העולמות היה להקרא שמו מלך, ומחשבה קדומה זו הביאו לידי צמצום בהירות אין סוף כביכול, שאין מלך בלא עם, ועל כן על מדת מלכות נאמר (בישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון,שהוא ראשונה שהביאה לידי בריאות העולמות והיא אחרונה כנודע.

לכן בכל הברכות שהמשכתן מלמעלה למטה, והדבר בהיותה למטה לא יוכל לקבל השפעה והתענוג