וזה לשון הרב תוי"י בפ' עקב קפ"א ע"ג, ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כי מיד בהכין האדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו, מיד נעשה כסא להשכינה שתשרה בו, והוא נקרא יותר מדורות הראשונים שהיו הרבה צדיקים בעולם, מה שאין כן בזמן הזה כי גמר חסיד [והמתחסד] עם קונו (זוהר תצא דרפ"א ע"ב) ודאי ראוי לאיש לאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם השכינה ואז נעשה כסא אל מדת החסד, כמו בדורו של אברהם שלא היה עזר לשכינה כי אם על ידי אברהם, כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה כי אם מיעוטא דמיעוטא, השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד, עכ"ל, ועיין לקמן במאמרים לר"ה ויו"כ אות מ"ז ע"ש.

ועיין בס' עבודת ישראל פ' מסעי בשם הרב המגיד הגדול ממעזריטש בביאור (איכה א') כל רודפיה השיגוה בן המצרים שביאר גם כן על דרך זה, ונראה שכל זה הוא מתורת רבינו הבעל שם טוב, עיין לקמן בליקוטי איכה אות ב' ע"ש.