בן נח כו' וכן אם הרג טרפה או שכפתו כו' או שהניחו ברעב כו' נהרג כו'. שלשה המה נפלאו ממני לדעת מקורם. ולא עוד אלא שק"ל מהא דאמר אביי אי משכחת דתניא ריונב"ש היא כו'. ואם איתא לדברי רבינו משכחת לן בהני תלתא גווני. כי גם בבן ישראל בישראל חייב בדיני שמים (ועיין בפ"ב מהל' רוצח ה"ב וה') כמו ברודף שיכול להציל באחד מאבריו לר"י ב"ש וגם זולת דברי רבינו קשה הלא משכח"ל בעוברין. וזה י"ל דלכוונה זו הביא הש"ס שם סמיך לדברי אביי אשכח ריב"א כו' משום רי"ש אמרו אף על העוברין. לומר דמשכח"ל כיוצא בו דש"ד בעוברין. או אפשר לומר דבעוברין אף ישראל בישראל אין בהם אפילו מיתה בידי שמים ואף שכ' התוס' בסנהדרין (נ"ט ד"ה ליכא) דאף דישראל פטור מ"מ לא שרי. היינו לכתחילה אבל עונש ליכא אפילו ביד"ש. ותדע דהא לאביי אליבא דרנב"ה גם מיתה ביד"ש פוטרה מן התשלומין. והרי התורה חייבה תשלומי דמי ולדות:

אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרגין. עיין בכ"מ. ומש"כ וכיון דליכא הכרע כמאן הילכתא כו'. ומשמע דרבינו הכריע לפסוק כרב שיזבי. וק"ל כיון דרב עמרם דמותיב שם לרב מהך מתני' דאכל אמה"ח ממנה אינו סופג את הארבעים ואס"ד כו' ע"כ ס"ל דמיירי בישראל כדאוקי ר"מ בר פטיש וכן סתמא דגמרא דקבלה להאי תיובתא ומשני ליה כדאר"נ כו' ס"ל ג"כ כרמב"פ א"כ ודאי לית הלכתא כרב שיזבי נגדם:

בלח"מ הקשה על פירוש רבינו דדינין היינו הושבת הדיינין מאי שב ואל תעשה איכא. נ"ל דאיכא שוא"ת עול דהיינו שהדיין ישפוט בצדק בשש מצות ולא ישפטם בעול. ועיין מל"מ בפ"י ה"ז: