האומר לשלוחו וכו'. יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי. והנה בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור ז"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ"ק הוא בהיפך זה וס"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ"ז הקשו למרן ז"ל דבאה"ע סי' ק"ג פסק כוותיה ואילו בחו"מ סי' קפ"ה פסק כהרשב"א וסיעתיה יעו"ש ועיין מ"ש מוהר"י כולי ז"ל בפ"א מהל' שלוחין בדעת הרמב"ם ז"ל ובמ"ש ישב ג"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו"ש. עוד כתב הרב מחנה אפרים וז"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה"ג כתב מרן ז"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה. עוד כתב הרב שם וז"ל ולענ"ד היה נראה דאין ראיה מפרש"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר"ן ז"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א"כ ה"ה כאן וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל"כ תיקשה להר"ן ז"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ"ש הרב והר"ן כתב כיון להרב נמוק"י ז"ל מ"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר"ן ז"ל ג"כ ס"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ"ק שם דף פ"ח יעו"ש אלא ודאי דצ"ל כמ"ש. ומה שהקשה להרא"ש ז"ל מ"ש בפ' אלו מציאות למ"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ"ט ז"ל חלק א' סי' צ"ג מה שתירץ לזה. עוד כתב וז"ל אמנם נראה לענ"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג ע"כ. ולענ"ד קשה לי מ"ש מהרשד"ם ז"ל בסי' שכ"ה וז"ל דה"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' קכ"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ"מ דעתו ז"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ"ט ז"ל בחלק א' סי' צ"ג וקכ"ז יעו"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ"ד דקנה יעו"ש ומ"מ נראה לענ"ד דבנדון דידן לכו"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ"ל ז"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק.