ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. הנה עיקר דין זה בפ"ב דכתובות דף י"ט א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע"כ הגמ' והקשה ע"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ"כ הראב"ד והביא דבריו הר"ב בכתובות. ואתה תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב"ד ז"ל וז"ל ותירוץ הראב"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא"כ צ"ע מ"ש הרב המגיד כאן וז"ל וכבר הזכיר בפ"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ"א כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו"ש ומ"מ משמע מדבריו דמשו"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן. עוד נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא"ש תירץ וז"ל וי"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו"ש ובפ"ק דגטין דף י"ג מהש"ס כתב עוד וז"ל אבל המוכר שט"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו"ה לא מצי מחיל וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות וז"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו"ש. ואולי ס"ל להרא"ש ז"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ"ו והש"ך ז"ל רצה להוכיח מהרב נמוק"י שכתב גבי ערב קבלן וז"ל ומיהו אומר ר"ת ז"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו"ש ומכאן הבין הש"ך שלא כדברי מרן ז"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז"ל הוא א"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר"ת ס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי"ה מצי מחיל מ"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר"נ לא מצי מחיל כלל וכמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות ובפ' האשה יעו"ש. אשר מכח זה נ"ל דהא דכתב הנמוק"י משם ר"ת היינו קודם שיבואו לב"ד ומשו"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי"ד ונתחייב מדר"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר"ן וכן כתב הסמ"ע בסי' קכ"ט סקמ"ב וז"ל אא"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע"כ הרי שהבין הסמ"ע ז"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר"נ ומעתה אתי שפיר מ"ש אפי' מוכר שט"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ"ה מוחל כ"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש"ך לומר דר"ת ס"ל דיכול למחול בהא דר"נ הרואה יראה דלפי"ז אין כ"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ"ש דאם כדברי הרב ז"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז"ל דחה דבריו מ"מ למרן ז"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק. ודרך אגב יש לברר בהא דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ט) ד"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ"ע עד כאן וכ"כ מהרי"ח הביאו הגהות אשר"י שם וכ"כ הנמוק"י ז"ל שם ועיין ברש"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי"ח והנמוק"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר"י בן פרץ ז"ל הביאו בהגמ"י בסוף פ"ק דשבועות וז"ל פ' הר"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין מעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כאביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ופסקו מור"ם ביו"ד סי' ר"ל והוא כסברת מהרי"ח והנמוק"י. איברא שראיתי להתוס' שם בתמורה בד"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ שכתבו וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ"ש לעיל וכן ג"כ הרא"ש בכלל ל"ז סי' ד' פליג על הר"י בן פרץ ז"ל וכתב הב"ח בחו"מ סי' ר"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר"פ ועי' במרן החבי"ב הגב"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ ז"ל. והסמ"ע שם קיים סברתו וא"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה"ע סי' נ"ג שהטיל שלום בין מהר"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב"ז החדשות סי' שכ"ה שנשאל על מי שיש לו שט"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי"ב ז"ל בתשו' חו"מ סי' קנ"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו"ש (א"ה ס"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו"מ סי' ר"ח יעו"ש).