וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני בק' וכו'. עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כהרי"ף שלא הביא הך דרב נחמן דאמר טרשא שרי וכו' אבל הרשב"א התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם לא אמר אם מעכשיו וזו היא דר"נ יעו"ש ועיין בס' מחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב שרבינו ס"ל כהרשב"א והיינו דבהרי"ף נקט אם מעכשיו לאיסורא וכאן כתב בשומתו ידועה יעו"ש וכן נ"ל שהבין ההגהות מיימוני בדעת רבינו שכתב בסי' תל"ג והאלפסי לא הזכיר טרשא דר"נ משום דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן פסק ראב"ן אבל ר"ת ור"י ור"ח והמיימוני פסקו כר"נ וכפרש"י וכו' יעו"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' קע"ג בהגהת הטור אות ב' שהביא מתשובה מהר"א מונסון משם הרדב"ז ז"ל דמותר לתת דינר לערך ס' עוטמאנס לחדש אחד או לשני חדשים ובלבד שלא יאמר כי אם בלשון מכר ולא בלשון הלואה ולא יאמר אם אתה נותן לי מיד לערך נ"ט ואם לאחר זמן לערך ס' יעו"ש וקשה ממ"ש הרדב"ז גופיה בחדשות בח"א סי' תמ"ט במה ששאלוהו בראובן שאמר לשמעון מכור לי דינר זה ואתן לך בו מ"ה מיידי וראובן יש לו דינרין ומידיא"ש אם יש איסור ריבית כיון שהדינר אינו שוה אלא מ' מיידי או פחות והשיב דבר זה מחלוקת בין המפרשים אבל יש לאסור אפי' לדעת המתירין כיון שיש לראובן מיידי שהוא יכול לקנות הדינר מיד במ' וירויח השאר ודאי משום אגר נטר הוא וכדגרסי' בפ' הזהב היו חמרין וכו' הרי לך לפי שיטה זו דמותר כיון דאית ליה ג' לטיבותא חדא שהוא דרך מקח וממכר ואין כאן ריבית דאורייתא וכו' אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש כתבו משמע דס"ל דאינו מותר אלא בזמן שבעה"ב נותן לו פרוטות דהיינו כשאר פירות או מטלטלין דהוי כחנוני הפוסק על הפירות ובעה"ב מוזיל גביה וכו' הלכך כיון דאיכא פלוגתא ראוי להחמיר וכ"ש שאני אומר שאפי' לדעת המתירים יש לאסור משום הערמת ריבית עכ"ל הרי כאן הסכים לדעת האוסרין ועוד דאפי' לדעת המתירין אסור משום הערמת ריבית היפך מ"ש מהר"א מונסון משמו וצריך לי ישוב. ועוד הוקשה לי דרך אגב במ"ש הרב עוד שם באותה תשובה וז"ל ולכל הפירושים מותר לומר לחבירו מכור לי דינר זהב בכך וכך דרה'ם כסף והוא שיש לו כסף ואפי' שאין לו בכל הדינר כסף כדאמרינן גבי סאה אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין יעו"ש ואילו בסי' תקכ"ז באותו חלק כתב וז"ל והוי יודע דאע"ג דאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ה"מ לענין מלוה אבל לענין מכר לא עד שיהא בידו כשיעור כל המקח וכ"כ הרמב"ם וכן הסכים הרשב"א ונתן טעם לדבר ואע"ג דיש לדחות הטעם מ"מ יש לנו לבטל דעתינו מפני דעתם הרחבה ע"כ הרי כאן בחלקו'ת תשי'ת בין הלואה למכר וצריך שיהא כל שיעור המקח משא"כ בהלואה ואילו בסי' תמ"ט השוה אותם לכל הפירושים ואפי' לדעת הרשב"א היפך מ"ש שם משם הרשב"א וצ"ע. הן אמת שקושיא זאת לא על הרדב"ז לחוד קשה כי אם גם על הרא"ש קשה שהרי הטור בסי' קע"ג פסק הך ברייתא שהביא הרדב"ז וז"ל שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו וכתב א"א הרא"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר ואילו בסי' קס"ג הביא מרן ב"י משם רבינו ירוחם וז"ל הא דאמרינן אם יש לו מותר י"מ דהוי כמו סאה דלוה עליה כמה סאין וכן נראה עיקר וכ"כ הרא"ש יעו"ש ואולי נחלק ונאמר דנוטל מוכר הדינר ונתנו דהא יש לו הוא שדבר הנמכר הוא הדינר והפרוטות הם כמו הדמים ועדין לא נתקרר דעתי ודוק.