דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי וכו'. הנה ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא אי ר"ל שרבנן החמירו בו אבל מן התורה כל ספקא רחמנא שריא או דילמא דמדאורייתא אסיר ומחמירנן ביה מספק ודעת רבינו הוא דכל ספק מן התורה מותר ולדעת שאר רבוותא הרא"ה והרשב"א מן התורה אסור. וראיתי להרב פר"ח ביו"ד סי' ק"י בקונטרס ספק ספקא שכתב וז"ל וכן דעת רש"י וכמו שהוכיח מהרימ"ט מדבריו דפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג ע"א) וכן מוכח עוד בהדיא מדבריו בר"פ האשה דאמרינן וקדשתו בעל כרחו ופרכינן היכי דמי, וכתב וז"ל היכי דמי וכו' דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה עכ"ל, ועיין בס' עץ החיים בלשונות על רבינו מה שהקשה על זה יעו"ש. ואני תמיהא לי טובא על הרב פר"ח שרצה ליחס סברא זאת לדעת רש"י ז"ל דהא דעת רש"י נראה בפירוש יותר דס"ל כדעת רבינו, שכתב בפ"ק דחולין דף ט' ע"ב וז"ל והלכתא גמירי לה דברה"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור ע"כ, הרי לך להדיא דספק דאורייתא דאזלינן לחומרא הוא משום גזירה שמא יעבור והיינו ודאי מדרבנן דאי מדאורייתא אין לומר שמא יעבור וגם אין לומר בעינן למיזל והוא היפך מה שהוכיח הפר"ח לדעת רש"י וצריך ישוב.