כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'. כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ"א ע"ב ובדף כ"ג ע"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא. וראיתי להרב שמחת יו"ט בסי' פ"ה שכתב וז"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס"ל דלדעת ר"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב"א סי' תר"ב יעו"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה"ג. ודוק.

זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'. הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש המל"מ והפר"ח בסי' קי"ז וכ"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ג.) אבל הרשב"א הביא דבריו מרן ב"י ביו"ד סי' קי"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו"ש. ותמה עליו הט"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא"כ הא דכתב הרשב"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה לענ"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב"א דהא הרשב"א כתב בלשון שהביא מרן ב"י וז"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו"ש. הרי בפי' דעת הרשב"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א"ה ותשובה זו היא נדפסה בח"ג סי' רכ"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע"ו ע"ג יעו"ש).