השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב"ם והרשב"א ז"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סימן של"ה למ"ש הריטב"א ז"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז"ל דא"ל שכרכם על בעה"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד"ם דמ"ש הרב שם וע"ז הקשה שצ"ע בלי ספק מ"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו"ש. וראיתי להרב מהריב"ל ז"ל בח"א דף קמ"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע"ח מכח הקי"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי"ה עכ"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב"ל ז"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב"א וע"ז הקשה מהרשד"ם מהתוספתא והצריך עיון וא"כ מהריב"ל ז"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו"ה משמנים וכדברי הריטב"א ז"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי"ה קתני דמשמנים היפך מ"ש הוא ז"ל וצ"ע.

וחזר בו בחצי היום חוזר. עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ"ק דמציע' דף י' ד"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע"כ. ולענ"ד נ"ל לומר במ"ש שם הרא"ש ז"ל ומביאו הר"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש"ס הוא אפי' לרב דס"ל ידו על העליונה וכ"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה"ב דכי יד בעה"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו"ש וק"ל. וכתב מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ"ב דף י"ז ד"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ"ח ע"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו"ש. והרב מהרי"ט אלגאזי נר"ו בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' ט"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי"ל דאע"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה"ג בסי' ס' הגב"י אות מ"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ"ד דהוי טענת שמא הו"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי"ל וכ"כ משם מהראנ"ח בח"ב סי' א' וי"ט יעו"ש הרי דאע"ג דטענת הקי"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי"ב ז"ל במה שהשוה לדעת מהראנ"ח ז"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ"ח כ"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד"ב עם מהראנ"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי"ב שבתשו' חו"מ ח"א סי' נ"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו"ש. ומן האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל"מ בפי"א מהל' מכירה הי"ז במה שהקשה עליה דמהראד"ב וז"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו"ל לידע ומשו"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי"ז מצי לומר קים לי כמ"ד פרעתיך וזה ברור עכ"ל ולפי קוצר ענ"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ"ח שהוא כדבריו וק"ל (א"ה ס"ט עיין פני משה ח"ג סי' ל"ד יעו"ש).

השוכר את הפועל להשקות וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתע"ג והביאה מרן בסי' של"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו"ש. וראיתי להרדב"ז החדשות בסי' פ"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא"כ אפי' דלא א"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא"ת הרי כתב ר"מ ז"ל במי ששכר מלמד וא"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו"ש ותו דאיהו ז"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ד הגהת ב"י אות ט' שהביא משם הרדב"ז ז"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז"ל אינו אלא דהר"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו"ש הרי דאף דס"ל דהוי דבר האבד אפי"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק.