Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב משם רבינו האי והרי"ף (והרא"ש) [והרא"ם] ז"ל דלא עבדינן עובדא ומפני כך כתב רבינו אין דבריו קיימין עד כאן ודע דדעת רשב"ם ז"ל בסוגיין הוא דבעיין אפשיטא שכן כתב בד"ה לעולם וכו' וז"ל ומיהו בעייא דהכא אפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן בן ברוקא ס"ל וכו' ולעיל בע"א בד"ה א"ל רב פפא פי' וז"ל רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא אפשיטא אלא וכו'. ומעתה קשיא לי טובא מ"ש הגהות מיימוני בפ"ו מהל' נחלות משם (או"ב) [אביאסף] וז"ל וכתב רבינו שמואל השתא דלא אפשיטא לן אי אמר ר' יוחנן בבריא או לא הלכך מספקא לן ואי תפס [תפס] וכ"כ ראבי"ה עד כאן ואם כונתו על רשב"ם ז"ל לפי מ"ש נראה בהיפך (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה ח"ג סי' ס"ב דף קט"ז ע"ב יעו"ש) וכמו כן יש לתמוה על הרב מהר"מ מפדווה ז"ל בסי' נ"ב שכתב בסוף התשובה וז"ל וכתב הרי"ף דבעיא לא אפשיטא וכן רב האיי גאון והרמב"ם ורשב"ם ורוב הגאונים ז"ל. השוו מידתם בזה וכו' ור"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים ואומר שאין חלוק בין שכיב מרע לבריא וכו' עד כאן ולפי מ"ש רשב"ם ז"ל אינו בשיטת הרי"ף ז"ל ודעימיה כי אם בשיטת ר"ח. ומ"ש דר"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים הרב המאור קאי כוותיה וכמה פוסקים (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה על הירושלמי בפ' יש נוחלין במראה הפנים בד"ה מ"ט שכתב וז"ל ומכאן הביא הרמב"ן ראיה לדעת הרי"ף ור"ח ז"ל וכן הרבה מהגאונים דס"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר' יוחנן בן ברוקא לא אפשיטא וכו' יעו"ש ולפי האמור ט"ס הוא וצ"ל לדעת הרי"ף ורב האיי דר"ח ס"ל דאפשיטא בעיית כמ"ש וק"ל).
שכיב מרע וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שכתב רבינו כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו רבים מהברייתא וכו' ותירץ שאע"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא במתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק וה"ז כמתנת בריא ועל זה הצד היא הברייתא ותירוצים אחרים נאמרו בזה עד כאן וכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל דאפי' שהזכיר מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה כנראה בעובדא דאיסור וכמ"ש הרמב"ן במלחמות וכ"כ בהדיא (ברי') [בחידושיו] שם בעובדא דאיסור וז"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיבנא בפ' יש נוחלין יעו"ש וכ"כ להדיא הרי"ף בתשובה סי' כ"ו וז"ל תשובה צואת שכיב מרע א"צ מעכשיו (אע"פ) [על פי] שאמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין לשון מתנה ליורש ללשון ירושה אלא לאותו ענין שהזכירה המשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אבל בזולת זה כבר אמרנו שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל (פ' סי' י"ד) [ע"ט סי' ט'] הביאה הטור בסי' רנ"ג וז"ל ואפי' אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי לירש וכדאמרינן בפ' יש נוחלין יעו"ש. והוצרכתי לכתוב כן לפי שראיתי למור"ם בתשובה סי' צ"ב שכתב וז"ל ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המגיד משנה ז"ל דס"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מהר"מ בתשובה שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין וכו' אלא אפי' לדברי הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא חילקו מ"מ הרי וכו' יעו"ש דלפי מ"ש אין אנו צריכים להוכיח מדלא חילקו אלא הדבר בא מפורש בדבריהם דהרמב"ן מדברי הרי"ף ז"ל קא יליף לה וכדכתיבנא. וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ח לרבי עמרם ז"ל וז"ל ואח"כ באת לעיקר הדין והבאת מ"ש הרמב"ן ז"ל שכיב מרע שאמר וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין (והפסק') [ההפסק] אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא ירש לשון גרוע הוא וכו' והרמב"ם ז"ל השוה דין זה שאם אמר בפירוש לא משום ירושה אלא במתנה והרי הפסקתיה הב' קנה וכו' ואף לפי הרמב"ם צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפירוש שעל ההפסק הוא מכוין עד כאן ומכאן תראה שמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה בסי' רמ"ח הגהת ב"י אות כ"א וז"ל וכתב רבינו עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח הסכים שצריך שיאמר והרי הפסקתיה וכו' יעו"ש שנראה בפירוש שחיסור לשון הוא וצ"ל וכתב ר' עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח שאין צריך שיאמר והרי הפסקתיה והריב"ש הסכים שצריך שיאמר. והרב מהר"ש הלוי ז"ל בחו"מ סי' כ"ט כתב וז"ל ולענ"ד אפשר דבדעת זה דהרמב"ם ז"ל יסכימו כל הפוסקים אפי' מאן דס"ל דאפי' לשון מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה זה יהיה כשלא פירש דעתו וכו' ואומר דבנדון דידן כיון שכתוב בשאלה שראובן אמר בצוואתו שאם יגזור הבורא וירפאהו לבני יעקב מחוליו יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי וכו' וכבר כתבתי דמילת זאת של דוקא קאי למה שאמר יתנו במתנה וה"ק שיתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וא"כ נראה לענ"ד דהוי כאילו פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה דלדעת הרמב"ם אפי' למי שראוי ליורשו הוי מתנה וכבר כתבתי דאפשר דכו"ע יודו בזה דהוי מתנה דאם לא היה כונת ראובן לזה למה דקדק לומר במתנה דוקא הו"ל למימר יתנו במתנה שליש מנכסי וכו' עד כאן ומכאן נראה בהדיא שמ"ש מרן החבי"ב שם באות כ' וז"ל שטר מתנה שכתוב בו יתנו במתנה השליש מנכסי יש לפרשו שרוצה היה במתנה ולא בירושה והוי כאילו פירש ולא בירושה אני נותן אלא במתנה מהר"ש הלוי סי' כ"ט עכ"ל דנראה ג"כ בפירוש דחיסור לשון יש ג"כ כאן וצ"ל במתנה דוקא כאמור. עוד כתב הריב"ש ז"ל שם על דברי רבינו אלו וז"ל ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב המגיד ז"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בשם רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא וכו' ותירוצים אחרים נאמרו בזה וכו' עד כאן והנה למ"ש שלא הזכירו בשם רבינו אין זה מן הקושי דבכמה דוכתי מזכירו בהכי המור"ם מהם לעיל בריש פ"ה בהל' א' וב' וכתב שם ודברי המחבר עיקר יעו"ש. ועוד בה דהרואה בדברי הרה"מ בגירסא שלפנינו עיניו יחזו דלא הזכירו כי אם בשם רבינו כמבואר עיין במהר"א ששון סי' קפ"ה. והרב מהר"י בן מיגאש ז"ל תירץ לעיקר הקושיא ומביאו הרמב"ן ז"ל בסוגיין וז"ל וניחא ליה דכיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי בירושה כגון נכסי לבני ותנו להם מהם שקל ואם מתו ירשו אחרים דקא מורית להו נכסיה אבל הכא לא מוריש להו אלא שקל בשבת עד כאן ועיין בשטמ"ק להרב בצלאל בכתובות סוף פ' מציאת האשה שמביאו שם באורך ובתשובת הרב בצלאל סי' ל"ג. ומכאן תשובה למ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד מאחר שלא באו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד השליש פשיטא דאית למתנה זאת הפסק וכ"כ הר"ן בהדיא ומביאו הרב ב"י ז"ל בסי' רמ"ח ונראה דמוכרח חילוק זה לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל כמ"ש הרה"מ והר"ן ז"ל דקשה לדעת הגאונים והרמב"ם דסבירא להם דלשון מתנה ליורש אין לה הפסק מההיא דתנו שקל לבני וכו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ואין נותנים להם אלא שקל וא"כ לדעת הגאונים ורמב"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק אלא על כרחך יש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש וכן כתב הר"ן ז"ל שזהו דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ד וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דהן אמת דהכי תי' לדעת הגאונים ז"ל מ"מ נראה דאינו מוכרח שכן יסברו בדוקא דהא הר"י בן מיגאש ז"ל תירץ באופן אחד כדכתיבנא ואפשר שזה הוא דעת הגאונים. ומה שאני תמיהא עליה דמור"ם הוא שהוא ז"ל מביא מ"ש הר"ן ז"ל וכו' והלא הר"ן ז"ל מביא תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל ואמאי כתב שהוא מוכרח כיון שהרב אבן מיגש ז"ל תירץ באופן אחר. ועוד יש תירוץ אחר לקושיא זאת מהרב דוד בן לב הובאו דבריו בתשובת מהריב"ל בח"א דף מ"ט וז"ל ועוד מטעמא אחרינא יש להקשות דאין ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל מברייתא וכו' וכיון שכן אנא אמינא דההיא ברייתא דתנו שקל לבני בשבת מיירי בבריא ומשו"ה יש לה הפסק והכי מפרש לה רשב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ועי' בס' זקן שמואל בסי' רנ"ח שתירץ כן לדעת הגאונים ולא זכר ש"ר שכבר קדמו הרב ז"ל ואיך שיהיה מ"מ אמינא דזה שכתב שהוא מוכרח בדעת הגאונים לא ידענא מאי קאמר וצריך לי ישוב. ובתירוץ זה של הרב אבן מיגאש ז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ואכתי קשה לי דכיון דאמרינן לאחר ירושה אין לה הפסק אלמא אין המקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושה תורה של יורש וכו' והשתא ודאי קשיא ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר מיתה בניו כדאמרינן דאם לא קנה עד דמקיים תנאו וכו'. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך אדם שכיב מרע שנותן מתנה בתנאים וקשה ההיא דאמרינן הבו ת' זוז לפלוני וינסוב ברתי ותניא בפ' האומר בקידושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו וכו' ואפשר דלא דייקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסק מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דהתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו ירשו פלוני זכה בהם וצ"ע עכ"ל וכתב הריב"ש ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל וגם הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל בו נסתפק קצת ותירץ ביד שליש ובו בחר ע"כ. וראיתי למהר"ש בן חסון בסי' ס"ג שהביא דברי הריב"ש הללו והקשה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בדבריו אלה במ"ש שהרמב"ן נסתפק בדברי הרב אבן מיגש ז"ל משום דאף אם לא זכו הבנים בשאר נכסים מכח צואתו מ"מ כבר זכו בהם מכח ירושה דממילא וכיון דזכו מן התורה ירושה אין לה הפסק וקשה כל זה שכתב הרמב"ן ז"ל בחי' לא על הרב בן מיגאש ז"ל קשיא ליה אלא על כל מתנה שכיב מרע שנותן על תנאי ולא נאמר דמאחר שחלה ירושת התורה שעה אחת שוב אין לה הפסק וכמו שהאריך הרב שם וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהרואה יראה שם בפירוש דתרתי קא קשיא ליה להרב שם הן על מ"ש הרב בן מיגש ז"ל ממ"ש והשתא קשה ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא הקנה להם שקל וכו' הן על כל מתנת שכיב מרע שנותן על תנאי ועל כולן היתה התשובה דאפשר דלא דיקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל ובכלל זה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת ממנו דהכונה דכיון דהרב בן מיגש ז"ל ס"ל דהברייתא דתנו שקל לבני מיירי בנותן למקצת בניו והאי אחרים דקתני הם ראוים לירש כדמוקי רב ששת דקיימא הכי לפום קושטא כמבואר בהרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות בסוף פ' מציאת האשה ובתשובת הרב בצלאל ז"ל סי' ל"ג יעו"ש וכן לההיא ברייתא דקידושין וכן לההיא דכשתלד וע"ז הוא דקא מתרץ דהתורה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וזה הוא אמת לענ"ד. וכן תראה בספרי הפוסקים ז"ל דהך קשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דהרב בן מיגש ז"ל. אשר ע"פ זה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סימן ע"ד על דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל ותמהני דהא דנתנה התורה רשות היינו להנחיל לבן בין הבנים אבל לאחרים בירושה אין לו רשות אלא במתנת שכיב מרע הוא נותנה ואם נאמר דהרמב"ן ז"ל קאי לאוקמתא דרב ששת דאוקמא בראוי ליורשו וכו' אכתי קשיא לאוקמתא דריש לקיש ותוך כדי דיבור וכו' ועוד דכל מתנת שכיב מרע באחרים דמייתי הרמב"ן ז"ל הבו ת' זוזי ולינסוב ברתי ופירש יתן ר' זוז וירש שדה פלוני וכו' היאך מתקיימים המתנות דהוא דרבנן אחר שחלה ירושה דהיורשים עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דהרמב"ן ז"ל קאי עליה דהרב בן מיגש ז"ל דעיקר תירוצו אינו אלא לאוקמתא דר"ש דוקא ובודאי דס"ל להרב בן מיגש ז"ל דתירוץ זה קאי לפום קושטא דמילתא ומה שהקשה עוד מההיא דפ' האומר דקידושין הא ודאי דלא קשיא מידי אחר המחילה רבה דהתם מיירי לבן בין הבנים שהוא ראוי לירש אלא שהנחילו בתנאי גם לההיא דהבו ת' זוזי ולינסוב ברתי י"ל דכיון דאשכחן דמצי האב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת תקנו נמי דמצי יהיב מתנת שכיב מרע אף לאחר מיתה במתנת שכיב מרע ועיקר תירוצו דהתורה נתנה רשות אינו אלא לההיא ברייתא דתנו שקל וכן לההיא דפירש בני יתן ר' זוז וכן להא דפריך הש"ס ולוקמא דכשתלד וכו' ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש עוד מהרימ"ט ז"ל דאפשר דהרב בן מיגאש ז"ל לא מוקי לברייתא (בעיקר) [בעוקר] ואומר לא משום ירושה וכו' הוא משום דס"ל דהברייתא מיירי בנותן לכל בניו וכו' ולא שייך בזה עוקר וכו' דלפי מה שהביא הרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות ובתשובה סימן ל"ג לשון הרב בן מיגאש ז"ל נראה ברור דס"ל דהברייתא מיירי במקצת בניו וכו' ולפי דעתו א"כ שפיר יש להוכיח דלא ס"ל כסברת רבינו מדלא חילק בהכי. ובהיותי בזה ראיתי למהרשד"ם באה"ע סי' ר' שכתב וז"ל וא"ת הא תינח אילו היה כאן אחריך לפלוני מי שאינו ראוי ליורשו. אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דכה"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב הרב המגיד וז"ל וכתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו ג"כ אינו כלום ולא זכה הב' ומוכרח הוא בסוגייא וכ"כ הר"ן ז"ל ואפי' שכתב שהרמב"ן נסתפק בזה מ"מ אין ספקו של הרמב"ן מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים וכן נראה שהוא דעת הטור אלו תוכן דבריו יעו"ש. ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דברי קדשו דמ"ש הרה"מ דהרמב"ן ז"ל נסתפק לא קאי למ"ש בתחילת דבריו כתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו אינו כלום ולא זכה הב' וכו' דבהא לא נסתפק הרמב"ן אלא אדרבא הוא מחזיק בהאי סברא שפיר וכנראה בחי' בסוגיין וז"ל שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ ששני נמי ראוי ליורשו אין לב' במקום ראשון כלום וכו' והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעמם וכ"כ הרב הלוי כדברינו עכ"ל. הרי לך להדיא דהרב אבן מיגש והרמב"ן ז"ל שפה אחת ודברים אחדים בשני ראוי ליורשיו נמי ירושה אין לה הפסק אלא מ"ש הרה"מ ז"ל שהרמב"ן ז"ל נסתפק אינו אלא למ"ש עוד וז"ל וכ"כ הרא"ם ז"ל שאפי' לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא אמר ואחריך ירש פלוני בני נכסי וכו' והיינו אותו לשון של הרמב"ן שכתבנו לעיל ועיין בנמוק"י בסוגיין באופן שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון והדבר צריך לי עיון. ודע שכתב הרשב"א במיוחסות סי' מ"ה דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אם כתב השיור מעכשיו אין זו ירושה מופסקת אלא מעכשיו נתנם הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי נכסי לסבתא דבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי עד כאן וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בסי' מ' בהל' זכיה שהקשה עליה מהא דאמרינן לקמן בפירקין אמר ר"ה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לא נותנה משום מתנה ואמרו שם דנפק"מ שאם אמר ואחריך לפלוני שאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ולפי סברת הרשב"א ז"ל קשה כיון דר"ה סבר דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אין ירושה זו מפסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים לב' וא"כ שפיר קנה הב' אפי' שהיה הראשון ראוי ליורשו ותירץ הרב ז"ל דכל היכא דהראשון ראוי ליורשו בסתמא גוף נמי מניח לו בירושה דעד כאן לא אמר ר"ה דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אינו ראוי ליורשו דלא הקנה כי אם לפירות בלבד ע"כ. והנה הרואה יראה דתירוץ זה שתירץ הרב ז"ל לא שייך אלא למה שהקשה מפשטא דסוגיין דמצי למימר דלמי שראוי ליורשו גוף נמי הקנה לו ומשו"ה אף דבאומר אחריך שהוא כמעכשיו מ"מ כיון דראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ברם אכתי קשה מדידיה אדידיה ממ"ש הר"ן משם הרשב"א וכמו שהקשה מרן בב"י סי' רמ"ח יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעת אפשר לומר לדעת הרשב"א כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בעובדא דסבתא וז"ל ועוד הא דשלח רב אחא נכסי לך וכו' שירושה אין לה הפסק והרי כאן ירושה שהב' קונה מעכשיו ואין כאן הפסק שלא חל עליה שם ירושה וכו' ואע"ג דאליבא דידיה איתמר לעיל אלא אמר רבא כדשלח רב אחא וכו' לאו למימרא דהוא סבר בלשון אחריך אין לב' במקום ראשון כלום אלא לומר שהדין דין אמת כשאין בו לשון מעכשיו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר שזה הוא דעת הרשב"א ז"ל ותו לק"מ אלא דכל זה אינו לדעת הרשב"א ז"ל לא מ"ש הרב ז"ל ולא מ"ש אנו בעניותינו והוא ממה שראיתי להרשב"א ז"ל עצמו בח"ג הנדפס מחדש בסי' קכ"ב שכתב וז"ל וכל שכן בראשון ראוי ליורשו דאפי' אמר בהדיא נכסי לפלוני בני ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כמ"ש ותדע לך עוד דהא ההיא דרב אחא הלכה פסוקה היא וכו' ועוד דרב הונא גופיה אשכחן ליה דאית ליה האי דר"א דגרסינן בפ' יש נוחלין אמר ר"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופרשה רבא להא דר"ה שאם אמר ואחריך אין לה הפסק אלא ודאי מהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא לא אמרינן הכי משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו ירושה דאורייתא וא"א לו לאחר מכאן להפסיקה עד כאן הרי שאפי' אמר בפירוש מעכשיו לפלוני אין לה הפסק ומייתי ראיה מהא דר"ה ומסכים הכי היפך מה שכתב במיוחסות ואפי' למי שמסתפק שתשובות המיוחסות הם מהרמב"ן ז"ל מ"מ הוא היפך ממ"ש הרמב"ן במלחמות וצריך לי ישוב. וכתב הראב"ד ז"ל והביאו מרן החבי"ב בחו"מ סי' הנ"ל בהגהת הטור אות ט' וז"ל ונשאל הראב"ד ז"ל על מי שאמר בשעת צואתו אם תפטר בתי הפנויה קודם שתנשא לבעל תזכה אחותה הפנויה בחלקה אי מהני והשיב זו השאלה אין לה מקום בכאן ואפי' אמר בלשון ירושה (נ)מי יבטל את דבריו אם יכול לעקור ירושת התורה מכל בניו וליתן אותה לאחד מהם הואיל ויש (לה) [לו] בה חלק ירושה ג"כ יכול לעקור אותה בכאן משאר הבנות הנשואות ויתן אותה לאחת מן הבנות הפנויות הואיל וראויה ליורשה ולא תהא סופה חמור מתחילתה ואם יש מי שיחלוק בדבר וכו' אך הדרך הראשון עיקר כי מאחר שעקר הנחלה משאר היורשים (מתחי') [בתחילה] כך יכול לעקור בסופה ואין סופה חמור מתחילתה עד כאן והקשה הרב ז"ל וז"ל אך צריך להבין לפי דעתו של הראב"ד ז"ל שאינו מחלק בין סופה לתחילתה היכי משכחת לה דין רב אחא דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ונ"ל וכו' יעו"ש. ולענ"ד אפשר להליץ בעד הראב"ד ז"ל דהא הראב"ד לא קאמר אלא היכא דקא עקר משאר אחים ונתן לאחד מהם דעכ"פ קא מקיים עיקר הנחלה באחד מהם דבכה"ג שהתורה נתנה רשות להעביר הנחלה כה"ג מצי מפסיק דאם ימות זה המקבל שירש אחיו אם ימות קודם הנשואין אבל אם ירצה לתתה לאחד מן השוק דאם היה רוצה עתה להורישו לא הוה מצי אם אמר שאחר שתמות בתו שיהיו לו הנכסים בהא לא קאמר ובכה"ג מיירי רב אחא לדעתו. וכן נמי אפשר לומר אם אמר שאחר שימות בנו שירשנו נכדו מכלל נכדיו דאם היה רוצה להורישו לא היה יכול דהא אינו יורש בנכסיו בחיי אביו שאביו קודם בהא הוא דלא מצי עביד ובהכי הוא דר"א ועיין בס' פני יהושע למהר"א קוב"ו ז"ל בסי' כ"א דף ל"ט ע"ד שכתב דהא דר"א אינו אלא בנותן לבן בין הבנים אבל אם לא היה אלא בן אחד לא יעו"ש וכתב שמדברי מהרי"ל שהביא מרן בסי' רנ"ג והרשב"א בסי' תש"ד לא משמע כן וכו' יעו"ש. ואני אומר שמדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' ו' וע"ד נראה להדיא בהיפך וגם מדברי מהר"ם שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין והרשב"א בח"א סי' אלף קמ"ז וק"ל. ולענין אם כתב למי שראוי ליורשו נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפלוני אם דיינינן ליה כמתנת בריא ויש לה הפסק או לא כתב מהריב"ל ז"ל בחלק ב' סי' ל"ה דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב מרן החבי"ב בסי' רמ"ח בהגהת ב"י אות כ"ג שלפי מ"ש באה"ע בסי' קי"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על הר"י בן הרא"ש ז"ל והרב ב"י ומהר"מ מטראני ז"ל כולהו ס"ל שדינא כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת רבינו ז"ל אבל לדעת ר"י בן הרא"ש ז"ל דינא כמתנת שכיב מרע וכבר כתב בס' משפט צדק סי' י"א שהר"י בן הרא"ש ז"ל יחיד בדבר זה ואין לומר קים לי וכו' יעו"ש. ואני ראיתי להרשב"ש ז"ל בסי' ק"צ שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בבריא שכתב נכסי לך ואחריך לפלוני אין לב' אלא מה ששייר הראשון זה הוא במתנת מעכשיו אבל במתנה כזו שהיא מהיום ולאחר מיתה לא ומייתי לה בפ' יש נוחלין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' זכיה וז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכו' וממ"ש ואינו זוכה בו ואוכל הפירות ולא כתב ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה לאכול בפירות שהיה משמע מלשונות אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור וכו' משמע שהגוף לא זכה עד לאחר מיתה וכו' ואפי' אם היה בדבר זה שום ספק או שום סברא נגד זו אין להוציא הנכסים מחזקת היורשים עד כאן הרי כאן דר"י בן הרא"ש ז"ל והרשב"ש ז"ל בחדא אזלין דמתנה מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יהבינן לה ומעתה מצי המוחזק לומר קים לי ואין לב' במקום יורשי ראשון כלום. איברא דאמת אגיד דזה שלמד הרב ז"ל דין זה מדברי רבינו לא זכיתי להבינו והוא דהרב המגיד ז"ל כתב בהיפך מזה וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין ובפ"ק דמציעא ופרשוה רש"י ור"ש והרמב"ן ז"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהיא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה ומ"מ ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיכול לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש וכו' ולענין הדין אין בין ב' הפירושים הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש"י ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דלענין הגוף דין מתנת בריא אית ליה ולא מצי לחזור לדעת רבינו היפך מ"ש הרב ז"ל. ועוד קשה דלפי דבריו נמצא דהטור ז"ל לא כיון להלכה ח"ו בדברי רבינו שהרי בסי' רנ"ז הביא דברי רבינו אלו וכתב אח"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה ע"כ. ועוד דלפי דבריו אם כתב רבינו ולא זכה לאכול פירות משמע שקנה הגוף לגמרי והרי הטור ז"ל כתב מילת לאכול בדברי רבינו. ועוד קשה מדידיה אדידיה שהוא ז"ל כתב בסי' קל"ג וז"ל וענין מהיום ולאחר מיתה ר"ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא ביש נוחלין לפיכך גוף המעות קנוי לו מהיום וכיון שקנוי לו מעכשיו אלא שאין לו פירות וכו' עד כאן הרי דאף הוא ז"ל מודה שהוא מהיום וכיון שכן הרי הוא מתנת בריא ויש לה הפסק ולא ידענא מה אידון ביה והדבר צ"ע ודוק.
בד"א בשמכר הראשון או נתן לאחרים וכו'. כתב הרב המגיד דרבינו הוציא דין זה מעובדא דרב ביבי דף קל"ז ומפרש לא קאמר ר' שמעון בן גמליאל דאין לב' אלא מה ששייר הראשון אלא לשנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה וכו' ופי' אחר יש באותו מעשה וכו' ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ע"כ. ודע שמכאן קשה לי לדעת מהרשד"ם ז"ל בחלק אה"ע סוף סי' קפ"ה ולפי שיש לי לפרש דבריו צריך אני להביא כל הלשון וז"ל מה שנראה שהרמב"ם ז"ל לא מפליג בין כשאמר ואחריך לפלוני בין שהיה המקבל איש זר או שהיה בנו של נותן או שאמר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אין יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל הב' אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר דגם (הרמב"ן) [הרמב"ם] יודה בדין זה וא"ת מנין יהיה לו זה כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפי' המפרשים שהוא פי' הני מילי דאמר רשב"ג אין לב' אלא מה ששייר הראשון כשמכר הראשון לאיש זר אז אין לב' אלא מה ששייר הראשון וא"כ דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם אחריך משמע לאיש זר וא"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לא לעצמו או ליורשיו ויש לנו לומר כן כדי למעט המחלוקת וכו' ע"כ. והנה מ"ש בתחילת דבריו מ"ש שנראה שהרמב"ם לא מפליג כשאמר אחריך לפלוני וכו' מילת לא נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שהרמב"ם מפליג בין אחריך לפלוני לאחריך לבני או לעצמי דבהא לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן הנותן יכול לטרוף או המקבל הב' ומ"ש המוכר הראשון נראה פשוט שהוא ט"ס ובזה ישר הולך כל הלשון של הרב ז"ל והוצרכתי ליכנס בדוחק זה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ח שהקשה עליו ולבסוף לא יצא ידי חובתו כי אם בעשות ט"ס ולפי מ"ש בעניותינו נראה דאתי שפיר הכל. אפס כי ע"ז דברי הרב המגיד עומדים נגד זה שכתב ואין דינם עולה לדעת רבינו וכו' ואם כמ"ש לדעת הרב ז"ל תימה הוא שלא זכר להרה"מ שהוא היפך דעתו וצריך לי עיון.