לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע"פ האומד וכו'. הנה התוס' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"י) הקשו עלה דפריך הש"ס שם מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' וז"ל וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל בקידושין בדיד(י)ה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עד כאן וכ"כ ג"כ בפ' הנערה דף מ"ז ד"ה שלא כתבו וכו' וז"ל וא"ת כל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וכו' ואומר ר"י דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר וכו' ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש יעו"ש באורך. וראיתי להרב מל"מ ז"ל שכתב דהרא"ש ז"ל נראה דפליג עלייהו מדכתב בתשובה כלל ח' סי' ד' במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עד כאן והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר שלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יתקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את בית דירתו ואת כלי תשמישו וכו' אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא"ש ז"ל ראיה שחולק על התוס' דשאני נדון הרא"ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה וכיון שכן הן בדברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייק דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה וכו' אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי שוב ראיתי להרב פני משה שכתב חילוק זה לישב דברי הרא"ש עכ"ל. ואני בעוניי אמינא דאף כי הרב ז"ל לא הכריח בדעת הרא"ש ז"ל כי אם שאין להוכיח דפליג על התוס' אבל דס"ל הכי לא מ"מ ראיתי להרב בצלאל בשיטתו לכתובות הביא משם הרא"ש וז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים הכי א"כ בלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנה וי"ל וכו' עוד כתב הרא"ש דהא דפריך תלמודא בהגוזל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לדעתו וכו' יעו"ש הרי לך בפירוש דהרא"ש גופיה בשיטת התוס' קאי והתם בתשובה הרואה יראה שדברי הרב מל"מ ז"ל נכונים בטעמם דלא קאי אלא לדברי השואל ששאל אם עובר על שבועתו וחייב מלקות או הוי אונס וע"ז השיב וכדברי הרב ופשוט.

**וכן הכותב כל נכסיו וכו'.**שאלה ראובן היה שכיב מרע ונתן כל נכסיו לבנו הקטן ופרש לו בשטר המתנה שהקנה לו כל זה בקנין מטלטלי ואגב מקרקעי ועבד הכי יען היותו זה הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס ואחיו אינם אתו כשמעון אחי עזריה וכ"ז כתב לו במייפה את כחו כי היכי דליהוי דבריו קיימים ומת מאותו חולי וחיים לכל ישראל שבק והנה בעת"ה בא האיש הזה לזכות בנכסים מכח שטר מתנה שבידו ואחיו ממאנין בשטר צואה זאת באומרם דבמתנה זאת לא חלו בה ידים ולא עבד הכי כי אם למנותו שר וגדול עליהם ולא שיאכל הוא לבדו והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו יורנו אם יש ממש במתנה הזאת אם לאו ויבא שכרו כפול מן השמים. תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי (א"ר יאודה) [בר אידי] אמר שמואל אפי' קטן המוטל בעריסה וכו' והנה בשמועה זאת מקהו בה רבוותא מהא דשנו חכמים בלשון המשנה בו בפ' האומר פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום וכו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקו בגמ' הלכה כר"י ב"ב יעו"ש אלמא דלא אמרינן לא עשאו [אלא] אפוטרופוס כדשמואל ונאמרו בזה כמה חלוקים ורשב"ם ז"ל תירץ וז"ל הלכה כר"י ב"ב וכו' והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן וה"ה לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ה"מ כותב לשון מתנה דלכבודו איכוון להקנות לו כל נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה עיי"ש באורך. וכ"כ הרא"ש והטור בסי' רמ"ו וז"ל וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה אפי' קטן המוטל בעריסה בד"א שכתבו לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה עד כאן והא דכתב הטור בסי' רנ"ג סי"א וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה וכו' בד"א בבת או אח או שאר יורשים אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' כבר הקשה עליו מוהרי"ל ז"ל והביאו מרן ב"י שם וז"ל ותמהני עליו מנא ליה הא דהא איהו גופיה לא הביא [אלא] דרשב"ם דמחלק בין ירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' יעו"ש. וראיתי להרב מהריט"ץ בסי' קפ"ב שהקשה עליה דמהרי"ל ז"ל דאיך תלה תמיהתו בפי' רשב"ם דאפי' אם הוה ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין כותב לאומר אכתי הוה קשה דהא הרי"ף דמחלק בין שאר יורשים לבן היינו בכותב אבל באומר לא שאני בן לשאר יורשים והכא באומר קיימינן יעו"ש. ומפי החכם השלם הדיין המצויין יו"ט ראשון דאורייתא יש"ל בשנותינו עמו פתח לה פתחא דהכונה לומר דאם הוה ס"ל כדעת הרב אבן מגש ז"ל דמחלק בין ברר ללא ברר ניחא דכל זה הוא בבן בין הבנים אבל בשאר יורשים אפי' לא ברר קנה וכמו שאבאר בס"ד ומשו"ה מחלק הכא בין שאר יורשים לבן אבל עכשיו דמחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן אלא הכל תלוי בלשון הנותן אם אמר בלשון מתנה או בלשון ירושה וה"ה נמי דאי הוה ס"ל כדעת הרי"ף וסיעתו דהוה קשה ליה הכי כיון דבאומר מיירי אלו תוכן דבריו נר"ו. ולענ"ד נראה לומר נמי כעין זה והוא דהרא"ש ז"ל מייתי משם ר"ח וז"ל ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים והתם בר' יוחנן בן ברוקא מיירי כשריבה לאחד ומעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי וכו' ומצינן למימר דר"ה מיירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בבן בין הבנים עשאו אפוטרופוס יעו"ש נמצא דלתירוץ ב' של ר"ח דמחלק בין כל נכסיו למקצת היינו בבן אמנם בשאר יורשים לא שנא כל נכסיו ולא שנא מקצת נכסיו בכולהו קנה והיינו ההיא דר"ה ולזה תלה הקושיא בפירוש רשב"ם לאפוקי אי הוה מחלק כתירוץ ב' של ר"ח דכיון דהכא מיירי בכל הנכסים כמבואר מפשט הלשון א"כ שפיר חזי לחלק בין שאר יורשים לבן דבבן לא קנה וכדשמואל ובשאר יורשים קנה וכדרב הונא ומעתה אין חילוק בין כותב לאומר ברם כיון שהוא מחלק כרשב"ם א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן זה נראה לי להליץ בעד מהרי"ל ז"ל. עוד כתב מהרי"ל שם וז"ל ומותבינן אשמעתתא א"כ יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי ליורשו דנפק"מ דלא הוי אפוטרופוס ונראה דניחא ליה לפרושי אליבא דכו"ע וכו' ע"כ. וכתב עליו מרן החבי"ב וז"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום דלהרי"ף אין חילוק בין מתנה ללשון ירושה לרשב"ם בתלמוד ליכא פלוגתא בזה וא"כ לימא בגמ' האי נפקותא מורה צדק בשם הרש"ף עד כאן ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דכונת מהרי"ל ז"ל לומר דהא דקאמר הש"ס דנפק"מ לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' הוא משום דהך דינא דירושה אין לה הפסק לא לר' יוחנן בן ברוקא לחוד איתיה אלא אף לרבנן וכגון שאין שם אלא בן אחד וכתב לו כל נכסיו ואחריו לפלוני אם הראשון הוא בנו אין לאותו פלוני כלום דירושה אין לה הפסק והא דקאמר לדברי ר"י ב"ב אינו אלא בדאית ליה בנים רבים דמצי להוציא מזה ולהנחיל לזה ונמצא דאפי' דרב הונא מיירי בדאית ליה בנים אחרים מ"מ הנפקותא דאם אמר ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לב' כלום משום דירושה אין לה הפסק והוא אליבא דכו"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אי הוה מוקי הנפק"מ דלא עשאו אפוטרופוס לא הוה אתי אלא לר"י ב"ב וכל מה דמצי לאוקומי אליבא דכו"ע מוקי ומ"ש עוד וז"ל ואי נמי ניחא ליה לפרש דאין שם אלא חד ברא וכו' הכונה לומר דבאין שם אלא חד ליכא למימר אפוטרופוס שוייה ומשו"ה קאמר דנפק"מ לאחריך ומאי דקאמר לדברי ר"י ב"ב ר"ל דרב אחא קאמר לר"י ב"ב היכא דאית ליה בנים אחרים ועיין בס' זקן שמואל מה שתירץ עוד. ובעיקר דברי רשב"ם דכתיבנא דמחלק בין לשון מתנה ללשון ירושה ראיתי להרבינו יונה בעליותיו והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק לבתרא שהקשו ופירשו הגאונים וז"ל וכו' וי"ל עוד טעם אחר במשנתינו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס וכפירוש רשב"ם וסברא מעליא היא וקשה לן מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ולא [אמרינן לא] עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ולפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטר נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס ונראה בעיני כיון דאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס אע"פ שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנם אח"כ לאחר עד כאן ולי נראה לומר דאין מכל זה טענה עליה דרשב"ם דהא הוא ז"ל פירש במימרא דר"ה וז"ל שכתב כל נכסיו סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן כר' יוחנן וכו' יעו"ש וכ"כ עוד אין ה"נ קאמינא על הכותב כל נכסיו סתם באתי להורות דזימנין הוי ירושה וזימנין הוי מתנה עד כאן הרי דדעת רשב"ם ז"ל דר"ה בסתם מיירי ומשו"ה הוא דאמרינן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ונפק"מ דאם אמר ולאחריך אבל בנותן בלשון מתנה בפירוש וכתב לו שטר אי נמי אפי' בלא שטר אפשר דלא קנה אפי' אם אמר ואחריך וכדעת מאן דס"ל הכי ועיין במרדכי פ"ח והכא לא איירי כי אם בשטר שכתוב נכסי לך ולא עוד וכדאמרן. איך שיהיה נמצא לענין דינא לדעת רשב"ם והרא"ש והטור דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה כי אם שעשאו אפוטרופוס ולא זכה יותר מזה ויחדיו יחלקו וא"כ בנדון דידן שכתב כל נכסיו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה ואין לזכות מהא דכתב הרז"ה והביאו מרן בב"י סי' רמ"ו וז"ל והר"ן ז"ל כתב אהא דמסקינן דבנו וכו' כתב הרז"ה דדוקא בשצריכין אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים או דליתנהו הכא הא גדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב"א ז"ל מסופק בדבר ע"כ. וא"כ בנדון דידן דהבנים הם גדולים ואיתנהו הכא שפיר קנה. אמינא דהא ודאי ליתא דכל הפוסקים דחו הך סברא מהלכה והרשב"א דמסופק בדבר בתשובה ח"ב סי' רס"ה דכתב דאין דברי הרז"ה מחוורין והביא ראיה לסתור דבריו יעו"ש ועיין בשטמ"ק בסוגיין שהביא כן משם הרשב"א ומרן החבי"ב כתב דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהרז"ה יעו"ש. וכן נמי להרי"ף ולהרמב"ם נראה דמגן שוייא מתנה זאת דהא הרי"ף דמחלק בין כותב לאומר וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב וכו' ומפרשי דוקא כותב אבל אמר ירשני בני שפיר דמי וירית ליה דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא וקשיא לן מההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות וכו' עד כאן וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכיה יעו"ש בכ"מ. ומהריט"ץ ז"ל בסי' הנ"ל דקדק מדברי הרי"ף וכן מדברי הרמב"ם דהא דאמרינן דבאומר זכה המקבל מתנה היינו דוקא באומר בלשון ירושה דהכי דייק לומר אבל אמר ירשני בני שפיר דמי עד כאן אבל בלשון מתנה אפי' באומר לא קנה וכן דקדק מדברי הרמב"ם שבפ"ו מהל' נחלות. ואחר המחילה רבה נראה דזה אינו דהא בפי"ב מהל' זכיה פסק וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה והירושה אין לה הפסק וכו' עד כאן הרי דאף באומר בלשון מתנה הדברים אמורים דקנה ולא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וכן נראה דיש לומר לדעת הרי"ף ז"ל ולא עוד אלא שנראה לענ"ד לדקדק בהיפך מהא דכתב הרמב"ן ז"ל בחי' בסוגיין וז"ל ורשב"ם מתרץ דהא דשמואל באומר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה יורש הוא וקנה וכו' ותירוץ זה מספיק ומה שהוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר לא משום [לשון] ירושה אלא משמע ליה משנתינו בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה אפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימים עכ"ל הרי דאפי' לרבנן דס"ל דבלשון ירושה לא קנה בלשון מתנה קנה וכל שכן לדעת ר' יוחנן בן ברוקא בלשון מתנה דקנה משו"ה הוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר ובאומר לא שנא בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה בכולהו קנה וצריך ישוב ועוד יש לעמוד עליו ואין הספר מצוי אצלי. ונמצא לפי"ז בנדון דידן דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא זכה הבן במתנה זאת יען היותו כותב. וכן אין לומר בנדון דידן דקנה מפאת שנתנו בקנין וכתב הרב יונה משם איכא מ"ד והביאו הטור והרב נמוק"י ז"ל דדוקא כתב לו שלא בקנין אבל אם כתב לו בקנין קנה כיון שייפה את כחו בקנין וכו' יעו"ש בב"י וב"ח וש"ך דהא נמי רבים לוחמים עלה וס"ל דאפי' בקנין לא קנה וכמבואר אלא דבנדון דידן איכא למימר דקנה לפי מה שבא בשאלה שההקנאה היתה בקנין אגב וכתב מרן החבי"ב אות כ"ה וז"ל בשכתוב בשטר שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי ויראה אפילו מי שחולק בקנין דלא קנה בשכותב לו מטלטלי אגב מקרקעי מהני וקנתה אבל מהר"ש יונה בסי' מ"ו כתב דהחולקים בקנין חולקים ג"כ בקנין אגב וליתא דאי הא בהא תליא וכו' איך כתב הרשב"א בתשובה שהעתיק רבינו המחבר לתרי טעמי וגם מדברי רבינו המחבר כך מתבאר שאחר שהביא מחלוקת של הרי"ף והראב"ד בקנין כתב וכתב עוד הרשב"א ואם כתב מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ברר גם מדבריו בס' הקצר מוכח כן וכו' יעו"ש ועיין בהרשב"א שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' שכתב שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ושטרות וכו' ואפי' אמר במתנת המטלטלין הרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי [אינו אלא כמיפה] (במיפה) כחו אלא א"כ יאמר והרי אני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע וכו' יעו"ש. וא"כ על כרחך צ"ל דהכא מיירי במיפה את כחו במתנת אגב וכמבואר. ודע דהא דאמרינן בכותב כל נכסיו לאחד דעשאו אפוטרופוס היינו דוקא שכתב לו במיפה את כחו דאי לא אפי' אפוטרופוס לא הוי משום דאין שטר לאחר מיתה וכמ"ש רבינו יונה והביאו הטור ז"ל וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות כ"ה שהקשה להרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה דבתשובות המכונות להרמב"ן סימן ע"ב כתב כדברי הר' יונה דצריך יפוי כח השטר דאם לא אפי' אפוטרופוס לא הוי ואילו בתשובה שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' נראה בהיפך שכתב וז"ל דלא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא לענין מתנות אבל לענין אפוטרופוס אינו כך דמה הוא נותן להם דנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שממנה אותו אפוטרופוס והיא בח"ב סי' קכ"ז ויש לתמוה שסותר את עצמו מתשובה לתשובה יעו"ש. ולענ"ד נראה לחלק ולומר דלא דמי דהכא מקנה לו הנכסים להיותם ברשותו וזה הוא מתנה שנותן לו וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בדף ק"ל שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופוס וה"מ דלישתמעון מיליה ומשו"ה כתב לו הנכסים בדרך הקנאה ועל כן אמרינן שצריך ליפות את כחו דאם לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אבל התם מיירי בסתם אפוטרופוס שממנה לאפוטרופוס ואינו מקנה לו הנכסים להיותן ברשותו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומשו"ה לא בעי יפוי כח וברור. האמנם נראה דזכה המקבל מתנה מטעם אחר והוא שכתוב בשאלה דעבד הכי יען היותו אותו הבן ת"ח ואין לו מי שיזון וכו' דמורה בפירוש דלמתנה גמורה איכוון לתת דאי לאפוטרופוס מה יתן ומה יוסיף היותו אפוטרופוס ובמה יתפרנס וזה ודאי הוי דינו של הרא"ם שהביא הרב המגיד בפ"ו מהלכות זכיה וז"ל והרב אבן מגש נחלק עליהן ואמר לא שנא כותב ולא שנא אומר אלא ההיא דר' יוחנן בן ברוקא בשברר דבריו דלהקנאה גמורה איכוון דשמואל בדלא בירר וכו' ראיתי להחכם השלם מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל יראה לי דלא חיישינן בהכי דלא משכחת תנא דמחמיר בה ב' חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכו"ע זכתה כי הרב אבן מגש שנחלק על הרי"ף ואמר דלא שנא כותב ולא שנא אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר של הרי"ף ז"ל דדוקא בבן ולא בשאר יורשים מטעם שכתב הרי"ף דכיון דהלכתא בלא טעמא היא אין לנו בה אלא חידושו עכ"ל וכ"כ הרב אבן מגש בפירו' והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו וכו' יעו"ש. איברא דבדברי הרב כתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות זכיה על מ"ש הרמב"ם בד"א כשהיה היורש זה וכו' וז"ל זה פשוט וכ"כ הרב אבן מגש ז"ל וכבר נתבאר פ"ו והוא כדברי הרב ז"ל ומהתימה שלא זכר ש"ר ויושב ודורש כמשה מפי הגבורה ומ"מ לדינא מסכים עם מ"ש הרב ז"ל. ודרך אגב ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה הרב פני משה בח"א סי' ל"ה עליה דהרשב"א שהביא מרן בסי' רמ"ו במחודש ד' וז"ל הרב פני משה לא ידעתי להלום במ"ש וסיים בלשונו וז"ל מ"מ כל שבנו מוציא אינו כמחולק מהו כונת דברים הללו חשבתי דרכי לומר שהכונה היא דמ"מ לא לגמרי הוא אלא שהחולק יסתפק בדבר ולספק אמרה דזה מקרי כותב כל נכסיו וכו' ויש עוד צד אחר כיון דשייר קצת וכו' מ"מ כיון דהכל בשעה אחת היא כנותן לאשתו ומשייר דמי וכיון שכן הו"ל ספקא ואפשר דהאשה תקרא מוחזקת וכו' ובטעם ג' פירש שאפשר דנכסי השכיב מרע בנדון הרשב"א ז"ל היה בשכבר היו ביד האשה וצוה בצואתו שנתן לבנו כך וכך מהם והשאר לאשתו שתחזיק בהם ע"כ כשכתב דיש לבעל דין לחלוק דזה לא מקרי שיור כיון שלא שייר כלום אחר מתנת אשתו ניחא ליה כיון שמתנת בנו בנכסים ההם צריך הוא להוציא חלקו מיד האשה שהם בידה כיון שחלק שנתן לבנו אינו מחולק אלא מעורב בתוך הנכסים שנתן לאשה צריך ליטול חלק ממנה וא"כ אין לך שיור גדול מזה יעו"ש באורך ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ' כתב דבטעם א' מטעם הוכחא אתי עלה וכו' ומשום דקשיא ליה בטעם זה דאינו הוכחא גמורה דאין טעם ברצון ועוד דאפי' בהוכחא גמורה במחלוקת היא שנויה דלהרי"ף או להיש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל לא מהני אפי' ברר אתי עלה בטעם שיור ומשום דקשיא ליה דה"מ בנותן בבת אחת אבל בזה אחר זה לא כתב דה"נ בבת אחת נתן לבן והשאר לאשתו ומ"ש כל שבנו מוציא אינו כמחולק הכונה לומר דאע"ג דיש לבעל דין לומר דשיור ליורשיו לא מקרי שיור מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק שכתב לו שאר נכסיו כל שבנו לוקח ממנו מה שנתן לו הרי הוא כמחולק ושיור מקרי יעו"ש באורך. ומור"ם ז"ל באה"ע סי' ק"ז הביא הך דרשב"א ז"ל ועיין בחלקת מחוקק מה שהקשה עליו ובמה שהקשה שהרשב"א נתקשה בזה יעו"ש באורך ועיין בפרח מטה אהרן ח"א סימן ל"ט בכונת הרשב"א ז"ל.. ואנא לא בחכמתא דאית בי אמינא אחר בקשת מחילה מכבוד רבנותם דאין אנו צריכים לכל הני דברים שכתבו הם ז"ל דהא הך תשובת הרשב"א היא בח"ג סי' ק"כ שכתב וז"ל שאלת ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מקצת נכסיו לבנו והשאר כל לאשתו וכך כתוב וכו' אני נותן לאשתי מתנה גמורה שרירה כחומר כל שטרי צואות ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור ולא יהיה רשאי פלוני בני לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפוטרופיא לפי שבלב שלם נתתי לה וכו'. תשובה מדעתי כי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים ולפיכך ראיתי שלא לכתוב וכו' אלא מה שאני מסכים עליו והוא שאני סבור שלא עשאוה כהלכתא בלא טעמא לחלוטין ושלא יועיל שום גילוי דעת וכיון שכן מתני' בשברר דבריו ודשמואל בשלא ברר ודרב הונא מסייעני דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה דאלמא אפי' כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו מתנתו מתנה גמורה וסתמא קאמר אם ראוי ליורשו ולא חלק יעו"ש הרי דאחר דאתי עלה מטעם ברר שכן מסכים עליו וכמ"ש בסוף דבריו וז"ל וכל שכן כאן שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו ושאין לו אלא אותו הבן וכו' ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וכו'. ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר דמה שנתן לבן הרי הוא כמחולק מנכסיו והשאר היינו כל נכסיו תחילה חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מכאן לבנו שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא משא"כ בנותן מקצת תחילה וכל שאר לאשה מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה ועוד כיון דבשעת אחת וכו' ועוד מ"ש למעלה עכ"ל. הרי דמילת אינו כמחולק דקשיא להו להני רבוותא ליכא בדברי הרשב"א וא"כ לפי האמת אין צ"ל דמיירי הרשב"א דהבעל דין יחלוק עליו בספק דמ"מ האשה היא המוחזקת או שהנכסים היו ביד האשה וכמ"ש הרב כ"מ ז"ל וגם לא בא לומר דשיור דשייר ליורש לא הוי שיור וכדברי מרן החבי"ב ולא כדברי הרב חלקת מחוקק שהביא אינו כמחוזק שלא ידעתי היכן מצא גירסא זאת וגם מ"ש שהרשב"א נתקשה בזה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק וכו' הרואה תשובת הרשב"א במקומה יראה דאין מכל זה טענה עליו אלא הדברים כפשטן דמה שיש לבעל דין לחלוק הוא כמבואר בדבריו ז"ל משום שהקדים לבנו ומה שנתן לאשתו אח"כ הוי כל נכסיו ומ"ש כל שבנו מוציא מידי זה נ"ל דהכונה לומר כמ"ש רב האי גאון ז"ל והביאו מרן במחודש ד' על שכיב מרע שאמר תיטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' והיו לו ג' בנות ואשה אחת וא"ל אחיו ואשתך מה תתן לה א"ל השאר שלה והשיב דבריו קיימים ולא אמרינן דעשאה אפוטרופוס כיון שחלק נכסיו שהן יורשות וכו' וא"ת שהרי יש גדולה שלא נתן לה כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' באחד מבניו הרי קמה וכו' יעו"ש וזה הוא מ"ש הרשב"א ז"ל ומ"מ כל שבנו ר"ל שמה שכתב הוא נכסיו לבנו ואינו אחר הרי העמיד ירושת התורה ומוציא מידי זה וא"צ להקדים וכו' ועוד נ"ל דכל זה שכתב הרשב"א ז"ל אינו אלא לרווחא דמילתא דהא כבר כתבתי לעיל דעיקר טעמו דהרשב"א ז"ל אינו אלא משום דברר וכמ"ש והוא העיקר וכו' ובשנות את טעמו כתב וכל שכן שנתן וכו' ועוד שכתב בסוף דבריו ועוד כמ"ש למעלה עד כאן ואיך שיהיה לא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיין ושיתן את לבו לראות דברי הרשב"א במקומם ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרב פני משה במקום אחר כתבתי. עוד כתב מהרימ"ט וזה ומה שהוצרך הרב אבן מגש ז"ל להעמיד מילתא דר' יוחנן בן ברוקא כשברר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ליה דההיא דר"י ב"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמילתא דתנא קמא קאי וכו' ולענ"ד נראה דאין אנו צריכים לסתמא ודאמילתא דת"ק קאי דהא בפירוש אמרינן התם בגמ' והתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אומר לא נחלקו אבא וחכמים וכו' על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר וכו'. ומיהו אע"ג דכתיבנא לעיל דאפי' ברר לא מהני לדעת הרי"ף כיון דכל הפוסקים חולקים עליו ולא נמצא לו חבר בזה הכי נקטינן ולא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה כי יש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל [הוא] הרי"ף ומבואר מתשובת הרשב"א בסי' רס"ג וכ"כ מהר"ש יונה ז"ל סי' מ"ו דלא מצי המוחזק לומר קי"ל וגדולה מזו כתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ו דאפי' תימא דיש מרבותינו שכתוב בתשובת הרמב"ן ז"ל אינו הרי"ף אלא רב אחר אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי"ף ויש מרבותי דבשלמא אם דעת הרי"ף היה מבורר דס"ל דאפי' בירר בפירוש לאפוטרופוס איכוון ניחא אבל כיון דדעת הרי"ף אינו מבורר אלא שהרשב"א כתב ונראה שהרי"ף אינו נראה סובר כן אין לצרפו עם יש מרבותינו שכתב הרמב"ן כיון שאין דעתו מבורר שלא מצינו פוסק שיאמר בדעת הרי"ף בהחלט דאפי' ברר לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא עוד אלא שאפי' הרשב"א גופיה בתשובה זאת כתב ומ"מ לא נתברר לנו דעת הרי"ף יעו"ש. וא"כ בנדון דידן שבירר דבריו דלמתנה איכוון יען שפירש דעבד הכי משום היותו הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס וכו' ומה גם שהקנה לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי וכ"כ מרן החבי"ב דאפשר אפי' מאן דפליג בבירר מודו בדהקנה לו באגב ואף שכתב דזה דוחק מ"מ אפשר דבכה"ג אפי' הרי"ף מודה בזה ולכו"ע זכה המקבל מתנה הנראה לענ"ד כתבתי כה דברי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס"ט

וכן הכותב נכסיו לבניו וכו' וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל אבל בעל המאור ובעל העטור ור"ח פרשוה שהיתה שם וקבלה בתורת שותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם וזה הוא שעשאה שותף וכ"כ הר"ן בחי' והביאו מרן ומהריב"ל בח"ב סי' פ"ב הביא ג"כ דברי הרא"ש שכתב משם ר"ח דעשאה שותף הכונה שחלק לה חלק כאחד מהבנים ואז לא בעי קבלה וכתב וז"ל ונפק"מ בין ב' הפרושים דלהרא"ש אם נתן לה חלק כאחד מבניו בכתיבה לחוד סגי לדעת ר"ח ולהר"ן לדעת ר"ח לעולם בעי תרתי כתיבה וקבלה ואפשר שנוסחאות מתחלפות היו להם או שמא ר"ח סתם דבריו וקאמר דרב נחמן תרתי בעי כתיבה וקבלה והרא"ש והר"ן באו לפרש דבריו עכ"ל ועיין בס' בית דוד חלק אה"ע סי' ס"ט שהקשה להרה"מ ז"ל מהרא"ש ומה שתירץ שם ולא זכר ש"ר דברי מהריב"ל הללו ועי' בשטמ"ק בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ב) שהביא ר' יונה בעליותיו משם ר"ח כמ"ש הרה"מ והר"ן ומשם יש מפרשים מה שהביא הרא"ש משם ר"ח יעו"ש דמשמע דפליגי ר"ח עם יש מפרשים יעו"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל באה"ע סי' ק"ו בהגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל ודברי הרב נמוק"י ז"ל צריכין ביאור שכתב וז"ל והיינו במחלק בפניה והיא שותקת וכל שכן במזכה להם על ידה וכן [אם] אמר לה אחר שחלק בפניה ושתקה טלי קרקע זו בכתובתיך אי נמי אפי' לא חלק בפניה אלא שידעה שחלק כן ושתקה וקבלה מה שכתב לה קרקע כל שהוא ע"כ. ושמא תאמר דמ"ש וכן נמי אם אמר לה אחר שחלק בפניה וכו' מיירי כשחלק נכסיו וא"ל בעל פה טלי קרקע זו בכתובתיך ובא להשמיענו דאפי' לא כתב לה אלא באמירה מהני צריכין אנו לידע אם אמירה מהני דלשון המשנה לא משמע אלא דווקא כתיבה דהכי תנן וכתב לה קרקע כל שהוא עכ"ל. ואני בעוניי לא ידעתי מה יושיענו זה דלשון המשנה משמע דוקא כתיבה דהא מהנהו תרי עובדי דמייתי הש"ס שם נראה דאפי' באמירה מהני כל שנתן לה קרקע וכן נראה להדיא מתשובת מהרשד"ם ז"ל סי' קל"ו ומהרי"א [סי' ק"ו] סי' קל"ב ועיין בבית שמואל חלקת מחוקק [סי' ק"ו] סק"א שכתבו כן ושרבינו שכתב בכותב לא דווקא ולישנא דגמ' נקט וכו' ודלא כהב"ח ז"ל ועיין בס' בית דוד שם ומהתימה שהרב ז"ל הראה לנו הני תשובות מהרשד"ם ומהרי"א דמשמע דאפי' באמירה אבדה כתובתה ועוד דהרב ב"ח קאי כמר ולא הזכירו וצ"ע.

הכותב כל נכסיו לבניו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וכתב רשב"ם וכו' אבל בע"ח ודאי לא אבד זכותו בשותק וכ"כ ז"ל עד כאן וכ"כ הר"ן והביאו מרן ב"י בסוף סי' ק"ו וז"ל וכ"כ הר"ן וז"ל מראין הדברים דדווקא בכתובת אשה ומקולי כתובה אבל בבע"ח אי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא עד כאן (א"ה ס"ט עיין להרב בית דוד באה"ע סי' פ"ט דף ס"ב ע"ג שכתב וז"ל אמנם איכא לספוקי וכו' וכמ"ש הרב ב"י אה"ע סי' ק"ו וז"ל וכתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה בשם רבינו שמואל ובשם המפרשים ומדבריהם ז"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה ואפשר דאף תוספת דינו כן אבל נדוניא ודאי לא וכ"כ הר"ן ז"ל מראים הדברים דדוקא כתובה וכו' עכ"ל הרב ב"י ולא מצאתי בסגנון זה לא בהרה"מ ולא בהר"ן עכ"ל ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו כונת מרן מבוארת כמ"ש וכתב הרה"מ ז"ל דקאי על מ"ש קודם לכן כתב בעל התרומות בשער נ"ט שאין דבריו אלו אמורי' וכו' אבל בע"ח לא ע"ז כתב שכן כתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה הי"א בשם רשב"ם ושאר מפרשים ואח"כ כתב מדנפשיה ומדבריהם ז"ל נלמד וכו' והביא שכן כתב הר"ן בחי' וכן הבין מהרימ"ט בפשיטות כמ"ש בשם הר"ן היינו בחי' הנ"ל כן השיב כמהר"ר דש"ן נר"ו) והרב בצלאל בשטמ"ק בפ' יש נוחלין הביא משם הר"ן וז"ל וכ"כ הר"ן נראה מדבריו דהאי קבלה לאו קבלה גמורה היא לומר שהיא מוחלת זכותה מאותם הנכסים דאי הכי מחילה אלא הך קבלה היינו שנתרצית בחילוק אותם הנכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהנייא אבל בבע"ח מצי למימר לפיכך נתרציתי לפי שהשני נוח לי וכו' יעו"ש. אשר בזה נראה לומר שזה הוא דעת הרב בעל התרומות בשער נ"ט ח"א שכתב וז"ל אבל בבע"ח בכה"ג לא מחל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה ותמה עליו הגידולי תרומה וז"ל ודברי רבינו מתמיהים במ"ש דבבע"ח לא מחיל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה דנראה דאפי' קבל הבע"ח בפירוש שמוחל השעבוד ע"י קרקע לאו כלום הוא וכו' יעו"ש ולפי מ"ש משם הר"ן דהך קבלה לאו קבלה גמורה היא אלא שניתרצית ומשו"ה בע"ח בכה"ג לא מחיל וכו' ואפשר לומר שזה הוא דעת הרב בעה"ת והנה מהרימ"ט בח"א סי' קי"ט כתב להחכם שכנגדו וז"ל ומיהו מה שהביא מדברי הר"ן שכתב אבל בבע"ח ואי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא אף שפשטן נראין מ"מ לא ידענא מה אידון בהו ואפשר דה"ק אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבע"ח כאותו נדון של הרא"ש שהיו כותבין הנדוניא בשטר לעצמו והיא נגבית מחיים וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא כתב בלשון הזה ואפשר דדוקא בתוספת אבל נדוניא כחוב משמע דהרב ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעו"ש ואני בעוניי לא ידעתי מה לו להרב ז"ל להביא ראיה דבפ' הנושא בספק אמרה ולמה לא הביא מריש פ' אע"פ שכתב וז"ל ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית נדוניא הרי הוא כחוב הרי דאין ולאו ורפיא בידיה ובודאי דגם למ"ש שם בגמ' ולכותב כל נכסיו לבניו דינא הכי ואף שלא הזכירו הר"ן דאי לא תימא הכי אלא דמדמה ליה הר"ן ז"ל הך דכותב כל נכסיו למורדת ולמוכרת ומוחלת כל שכן דאבדה ג"כ הנדוניא דהא התם לכו"ע נדוניא כעיקר כתובה וא"כ הוי היפך הרב שכנגדו לגמרי. 01עוד כתב הרב ז"ל וז"ל אלא הא מילתא תליא באשילי רברבי אי בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם אם הנדוניא בכלל או לא שדעת הרמב"ם בפט"ז מהל' אישות וכו' והרב המגיד ז"ל הרחיב לבאר דבר זה וכו' וכתב שהרמב"ן חלק בזה וכו' ואף רש"י ז"ל ס"ל שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה הם ממ"ש בפ' הכותב דאמרינן האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבע"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש"י זו סמכה על הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי בשביל נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד על (לקרקע) [הקרקע] וכן הביא הטור בסי' ק"ב שמדברי רש"י משמע שדין נכסי צאן ברזל כדין כתובה ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דאי מדברי רש"י הללו איכא למישמע דקאי בשיטת הרמב"ן ז"ל דבכל דוכתא שהזכירו חכמים כתובה הנדוניא בכלל א"כ מן הבאר ההיא ממנו ניקח להר"ן ז"ל כן דהא (בדברי) [כדברי] רש"י כתב ג"כ הר"ן ז"ל שם במקומם ובצביונם שם בפי' ההלכות וקשה עליה דמר תרתי חדא דלמה לא הוכיח מדברי הר"ן הלזו בפשוט שמה שהביא מרן משם הר"ן לא מיירי אלא בשטר נדוניא שכתב בפני עצמו ועוד דבריש פ' אע"פ מוכח היפך מ"ש בהכותב ואף דהתם בלשון אפשר כתב וכ"כ בפ' הנושא מ"מ בריש פ' הניזקין הסכים דעתו דנדוניא כבע"ח לגבות מבנונית היפך דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבכל דוכתא נדוניא היא כעיקר כתובה ושם כתב וז"ל וכתובת אשה בזבורית ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קי"ל דבר תורה בע"ח בזבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת וכו' ויש דוחין זה דודאי במה שמביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה וכו' הרי דנטה דעתו לדעת רבינו דנדוניא היא כחוב ויותר קשה לי על הרב ז"ל דבחלק חו"מ סי' ח' הביא הך פלוגתא דרבינו והרמב"ן ז"ל ושרש"י ז"ל קאי בשיטת הרמב"ן ז"ל וכתב וז"ל וכלשון הזה כתב הר"ן וכו' ולא זכר ש"ר להני תרי לישני דהר"ן דכתיבנא. עוד כתב הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל ומתשובת הרא"ש איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה מי שמחלק נכסיו לאשתו ולבניו שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדונייתא מאחר שנדוניא יכולה לגבות מחיים תשובה נ"ל כיון דקי"ל מקולי כתובה דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה עליו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר הנדוניא שכתב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה וכו' משמע שהיה מקום לחלק בשטר חוב זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובת וכו' יעו"ש. ואני הדל באלפי לא ידענא מאי קאמר דהא אחד הרואה בר"פ אע"פ עלה דקאמר בגמ' תנאי כתובתה ככתובה כתב וז"ל פרש"י ז"ל תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכו' הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספת ונדונייא נמי דמקריא כתובה כדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה אין דינא ככתובה לכל מילי ואמרינן לקמן אם היא זנתה כליה מי זנו ועוברת על דת נמי יש לה נדונייא ואין לה כתובה וכו' וכ"כ בתוספותיו ועיי"ש וכ"כ בפ' הנושא דף פ"ו וז"ל ודוקא תוספת אבל נדונייא מסתבר שהוא כחוב עכ"ל הרי דנראה דאף שהנדוניא בכלל הכתובה קאמר שאין דינא ככתובה ודוק.

**מי ששלח כלים ממדינת הים וכו'.**שאלה ראובן היה לו ב' בנים אחד ת"ח ואחד שלם במדות וב' בנות אחת נשואה ואחת פנויה והלך למדינת הים ושלח משם תיבה אחת מלאה ספרים ובתוכם נזמים וטבעות וכתב לשמעון שיתנם לבניו עוד שלח מטלטלי הבית וכתב שיתנם לבניו ולבנותיו ומת ראובן וחיים לכל ישראל שבק ועתה קמה האלמנה ורוצה ליקח הכל באומרה שכל מה ששלח בעלה לא היה אלא לה לבדה והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו ושכל מה ששלח שיתנם לבניו הוא שיתנם לה הבנים ולא שלהם שלח זולת מה ששלח להם פעם ב' שפרט לבניו ולבנותיו ובא הבן ת"ח בנועם דבריו ההוא אמר רבותי אודיע דברי אתכם כי הספרים ששלח אבי אומדן דעת הוא כי לא שלחם אלא לי לשמי כי הם כלי ביתי ומה לה בהם כי נכריה עבודתה ולי נאה ואחריו קם הבן השלם במדות ואמר כי הטבעות ששלח בתוך הם לו ואחריהם קמה בתה באמה אף תשיב אמריה שהנזמים הם לה ולמה תיגרע מכל הבתולות מאשר כביר מצאה יד אביה לעשות לה כזאת ויותר מהמה והאלמנה העניה צעקה לאמר היאמן כי יסופר כי בעלה בגד באשת נעוריו ואותי שכחה ולא זכר ש"ר לתת לו מכל המתנות הללו ונפשם לשאו"ל הגיעו מה יהיה משפט המתנות האלו ומה יגיעו לכל אחד ויבא שכרו כפול מן השמים. תשובה גרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה עד כאן ופרשב"ם וז"ל פיסקי דשיראי חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו לכלתיה שדר ולא לבנתיה ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת [עליו] ירושלמי פ' שני דייני גזרות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ"ל ופסקו להך מימרא דרב אמי הרי"ף והרא"ש והטור והרמב"ם וכמו שאבאר והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' זכיה פסק וז"ל מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוין לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוין לבנות כגון כלי משי וכלי זהב יטלום הבנות היו ראוין לבנים ולבנות יטלום אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוין לבנות יטלו הבנות אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח עכ"ל. ולכאורה נראה דכי היכי דברישא כתב דאם היו כלים הראוין לבנים ולבנות שיטלו הבנים הכי נמי במשלח לביתו סתם דאם היו כלים הראוין לשניהם שיטלו הבנים וכמו שכן הבין מרן ב"י בבדק הבית בסי' רמ"ז ופליג על סברת הרמ"ה שהביא הטור שם וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ואם יש בו דברים הראוין לבנים ולבנות יתנו לשניהם והיינו משום דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא לאיתתיה שדר דכגופו דמיא עד כאן וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה לא הוצרך לאשמועינן דפשוט הוא בדברי רב אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב וה"מ דאית ליה איתתא וכו' ובס' בדק הבית כתב ע"ז ומ"מ הרמב"ן חולק עליו כדבסמוך יעו"ש אמנם הסכמת הפוסקים ז"ל הוא דהרמב"ם לא פליג על הרמ"ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוא דהרמ"ה מיירי בשולח לביתו סתם ובכלל בני ביתו נכנסין ג"כ הבנות אפי' יש לו בנים ומשו"ה כתב חולקים והיינו דהטור הביאו ברישא בדין שולח כלים לביתו סתם והרמב"ם במפרש ינתנו אלו לבני ומשום הכי בכלים הראוין לבנות דוקא הוא דיטלו הבנות ובזה הוא דהן בכלל בניו אבל בראוין ג"כ לבנים אז מפרשינן מילת בני דוקא ולא הבנות ויטלו הבנים והרב לח"מ ז"ל שדחה תירוץ זה כמדומה שלא ראה תשובת הרא"ש שהביא הטור בסמוך וכמו שהקשה הרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' מ"ג יעו"ש ועוד תירץ שהרמ"ה מיירי כשיש שם ב' כלים והרמב"ם מיירי בכלי אחד יעו"ש וכמדומה שדקדק כן ממה שהביא הטור להרמב"ם בלשון יחיד ולהרמ"ה בלשון רבים ואילו דבריו נמי הם בלשון רבים וכמבואר ויותר היה נראה לומר דהרמב"ם מיירי בשולח כלים הראוין לבנים לחוד וכלים הראוין לבנות וכלים הראוין לבנים ולבנות דבזה הוא דקאמר הרמב"ם שיטלום אותן הבנים דהא שדר נמי לבנות וי"ל. ודע דהא דכתב מרן ז"ל עליה דהרמ"ה פשוט הוא בדברי רב אמי וכו' הפשיטות הוא מדקאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות וכו' ולא אמר הראוין לבנים ולבנות לבנים משמע דבראוין לשניהם חולקים כהרמ"ה וכמ"ש הרב זקן שמואל יעו"ש ומה שהקשה דמה פשיטות הוא דהא הרמב"ם חולק ע"ז וכמ"ש בבדק הבית לא קשיא כלל דבב"י לא מיירי שחולקים הרמב"ם והרמ"ה ז"ל ואפשר דס"ל שיש חילוק בין שולח לביתו סתם לשולח לבניו וכהסכמת הפוסקים ומ"ש וכן המשלח לאו בכלים הראוין לשניהם מיירי מדלא פירש כן הכא וכמ"ש לדעת הטור ז"ל וכמ"ש מרן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות א' וכתב עוד שאפשר להבין בדברי מרן בס' בדק הבית דלא פליגי הרמ"ה ז"ל והרמב"ם אלא במ"ש אבל אית ליה איתתא דבהא פליג הרמב"ם מדלא ביאר דדין זה הוא בדלית ליה איתתא יעו"ש. ומעתה בנדון דידן ששלח בתוך התיבה נזמים וטבעות בהא ודאי דבנזמים אין לבנים חלק בהן כיון שאין ראוין אלא לבנות ואין לומר כיון דהבת נשואה לכלתיה שדר דהא איכא בת פנויה ולא שביק בנתיה ושדר לכלתיה וה"ה לבת פנויה וכן לספרים אין לבנות חלק בהם ובטבעות שהן ראוין לשניהם באנו להסכמת הפוסקים דלא פליגי הרמ"ה והרמב"ם ויטלו הבנים וכדלקמן. איברא דהא דאיכא אשה איכא לעיוני בה טובא ולומר דלאשתו שדר וכדעת הרמ"ה ז"ל והנמוק"י ז"ל שכתב דכל זה הוא בדלית ליה איתתא וכתב הריב"ש בתשובה סי' קכ"ט וז"ל ובעובדא דפ' מי שמת וכו' ההיא כבר פי' רשב"ם ז"ל כששלחם שיתנום לאנשי ביתו ולא הו"ל אשה ובחו"מ הביא דעת הרמ"ה בלי חולק וכו' ונראה שאין זה אלא כשמפרש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל וא"כ בנדון דידן דאית ליה איתתא בין הנזמים בין הטבעות הרי הם לאשתו לדעתם ז"ל ויותר מזה כתב הרב ב"ח וז"ל ומ"ש הרמ"ה וה"מ דלית ליה איתתא וכו' אדין חלוקא דרב אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם איכא דין חלוקא ה"מ נמי שאין לו אשה וכו' אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקא הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות וכו' אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ער כאן ואם כן גם בספרים זוכה האשה אף כי אינה ראויה אלא לבנים אבל כתוב בדרישה דדוקא הראוין לנקבות וכ"כ הרב מל"מ ושלא ידע מנא ליה להב"ח הא יעו"ש ומ"מ נקוט מיהא דבנזמים וטבעות זוכה לדברי הכל. ונראה דבנדון דידן אפי' לסברת הב"ח ז"ל אין לאשה כלום והוא דעד כאן לא קאמר הרמ"ה דכי אית ליה איתתא לדידה שדר היינו דוקא היכא דשדר סתם לאנשי ביתו ובכלל אנשי ביתו נכנסת אשתו ברם בשולח לבניו אין בכלל בניו אשתו וכמ"ש הב"ח גופיה שם וז"ל ונראה ודאי דבמפרש אפי' אית ליה אשה נמי איכא דין חלוקא דליכא למימר לדידה שדר אלא בשולח סתם אבל במפרש ינתנו לבני הרי הוא מפרש שיתנו לבניו ואית בהו דין חלוקא וכו' יעו"ש וא"כ הכא לפי מה שבא בשאלה שכתב המשלח לשמעון שיתנום לבניו אין בכלל בניו אשתו וחולקות הבנים והבנות כל אחד הראוי להם ובדברים הראוים לשניהם חולקים הבנים לחוד. אלא דבהא איכא לאסתפוקי דהספרים לא יטלם אלא הבן ת"ח ולא הבן האחר דכמו שאין ראוין לגבי בנות גם אין ראוין לגבי בן האחר ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם דברים הראוין לבנים כגון ספרים וכו' דאיכא למימר דמיירי בסידורים וכיוצא וכלי מלחמה כה"ג והרמב"ם לא בא לתת הפרש אלא דברים הראוין לבנים ולא לבנות וכן לבנות ולא לבנים אבל בהפרש בין בנים לבנים לא השמיענו ואה"נ דיש הפרש היכא דראוין לזה ולא לזה ושלח סתם לבניו אמרינן למי שראוי שלח ולא לאחר זה הוא מאי דאיכא לאיסתפוקי בנדון דידן ומאי דלא צדד רב אמי לומר אם ראוי לזה ולא לזה היינו משום דפיסקי שיראי ראוי לבנים כולם ואם אינו ראוי לבן אחד אינו ראוי לשום אחד מהבנים וא"ת דא"כ אם יש לו בנים גדולים וקטנים ושלח ספרים כי הא דפסק הרמב"ם הנאמר בזה שלגדולים לחוד שלח ולא לקטנים נמי הא ודאי ליתא דמשמעות דבריו נראה דלכולם שלח וא"כ ה"נ בנדון דידן. אמינא דמ"מ לא דמי דהתם שאני שאף שאינו ראוי עכשיו מ"מ דרך העולם הוא בהכי לשלוח אף לקטנים (לפי) [לכי] גדלי ובס' זקן שמואל נסתפק ביש לו בני בנים ושלח ממדינת הים דבר הראוי להם כגון לבוש קטן מצבוע אדום או ירוק שהדעת נוטה שלהם שלח אי אמרינן שיתנו אותם להם או לא ולא הכריח יעו"ש ולענ"ד כיון דמכח אומדנא הוא דאמרינן הראוין לבנים לבנים וכו' ה"נ שיש הפרש בבנים גופייהו כנ"ד ושוב באו לידי תשובות מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ה שכתב דבבן ת"ח שרוצה לזכות במעות משום היותו ת"ח שלא נראה לו דבריו שאין אומדנא אלא ידים שאינם מוכיחות יעו"ש ולא נמצא השאלה ללמוד משם לנדון דידן ומה שנראה (לו) [לי] הוא דמשום היותם מעות הוי ידים שאינן מוכיחות אבל בנדון דידן משמע דהוי ידים מוכיחות ושפיר זכי בספרים. ובהיותי בענין זה ראיתי למרן ז"ל בתשובה בדיני כתובה סימן א' שנשאל בכתובה שכתוב שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים לבד ונתאלמנה אח"כ והיה לה בת מהו אם בת בכלל בנים או לא וכו' והשיב ועל הטענה הב' וכו' ואין לומר היינו דוקא כשהיה לה בן זכר אבל בת לא מקרי בנים וכו' ואיכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בנים אבל אי לא הו"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה תדע דבת בכלל בנים דבפ' השולח תנן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' נשאת לאחר והיו לה בנים ממנו וכו' והתם בת נמי מוציאה מידי אילונית והרי הוא בכלל היו לה בנים וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה והתם ודאי בת יחידה בכלל בנים והא דתנן בפ"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על הנקבה דהכל עצבים בה והמרדכי פ' המפקיד כתב דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו וכו' יעו"ש והמבי"ט ז"ל בח"א סי' ק"ב הביאה ג"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה ראיה היא מהא דפ' השולח מנשאת לאחר והיו לה בנים וכן מההיא דפ' יש בכור דהא כל הישר הולך יורה דכונת הרב ז"ל אינו אלא אי בת בכלל ברם טומטום אינו בכלל בנים ואילו ההיא דפ' השולח ופ' יש בכור טומטום נמי הוי בכלל בנים דהא מוציאה מידי אילונית ועי' בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ' השולח שנראה כן וכן גבי נחלות נמי מוציא מידי נחלות נמצא דהאי היו לה בנים לאו דוקא אלא הכונה ולד וא"כ מאי ראיה היא דבת בכלל היו לה בנים וצ"ע ומה שהביא מהמרדכי דחתניו בכלל בניו הכי איתא במרדכי בסי' רפ"ב שאלו לר"מ על ראובן שטען על שמעון השאלתיך ס' קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי וכו' ואין לומר לבנו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתניו דהא לאו מילתא היא דבלשון בני אדם חתניו בכלל דבעל כאשתו וכל הסומכין עליו בכלל דגדולה מזאת אמרו וכו' יעו"ש הרי דבת בכלל בן ובעל כאשתו וחתניו בכלל וכדברי הרב ז"ל. ומ"מ על הר"מ ז"ל קשה דבפ' מי שמת סי' תר"ג הביא המרדכי משמו וז"ל ונשאל הרבינו מאיר על עסק אדם שיש לו עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן הריני נזיר לכשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד וכו' יעו"ש באורך הרי דס"ל דבת אינה בכלל בנים היפך מה שפסק בפ' המפקיד דאפי' חתניו בכלל בנים בלשון בני אדם. והנה לפום ריהטא י"ל דבפ' מי שמת דמיירי שכל הבנים שיולדו ממנה ירשו חלקם בשוה וכו' שהוא לשון ירושה בהא הוא דקאמר מהר"מ ז"ל דאין הבנות בכלל והיינו טעמא משום דאמרינן דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אבל בלשון מתנה מהני וכמ"ש הסמ"ע ומרן החבי"ב ז"ל בסי' רפ"א הגהת ב"י אות י"ב יעו"ש ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאול דהן אמת דמה ששאלו למהר"ם אינו אלא במי שאמר ירשו הבנים מ"מ מהראיה שהביא מההיא דנזיר נראה שאינו תלוי משום שאמר בלשון ירושה או לשון מתנה דאף אם השאלה היתה למי שהתנה בלשון מתנה דינא הכי דבת אינו בכלל בן ואין בין לשון ירושה ללשון מתנה להך ראיה כלום כי אם לו ועוד שכתב אח"כ וא"ת דאם כדברנו תקשיה ליה הך מימרא דרב אמי דאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ואע"ג דזה לא אמר אלא לבני וי"ל דהא לאו מילתא היא דהתם שיש לו בנים ובנות ואמר לבני אמרינן דודאי לבנות נמי שדר והוי בכלל בניו אבל במתנה ע"מ אינו בכלל בנים ומפרשינן מילת בנים כפשטיה זה הוא מה שנ"ל אם כונת מהר"מ כמ"ש דלהך טעמא לא שנא בין לשון ירושה ללשון מתנה ואיך שיהיה לא נאריך כי זו אינה משלנו. ולענין מה ששלח עוד מטלטלי הבית שיתנם לבניו ולבנותיו בהא ודאי שזכו כל אחד הראוי להם ולא עוד אלא שאפילו שלא היו דברים הראוין לבנות נוטלת דעד כאן לא אמרינן הראוין לבנים לבנים ואין לבנות חלק בהם אלא כשאמר לבני ולא הזכיר הבנות אבל היכא דהזכיר ג"כ לבנות כנדון דידן נוטלות וראיה מהא דכתב המרדכי ז"ל והביאו מור"ם ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל הראוין לבנים לבנים מכאן פסק ר"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקע ותכשיטי נשים הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות עד כאן ואע"ג דבשכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל כדאיתא בירושלמי פ' ב' דייני גזרות ופסקוה הפוסקים וכתב עליו הרב ט"ז הנ"מ דאפי' שאין שם דברים הראוין לבנות חולקות יעו"ש וא"כ בנדון דידן אין ספק דדברים הראוין לבנות נוטלות אלא דהא מספקא לי בראוין לשניהם מאי נידון ביה דאפשר דכיון שנטלו הדברים הראוין להן תו פקע מינייהו זכות שהיה להן והדר דינא למי שאמר נכסי לבני דאם היו דברים הראוין לשניהם דיטלו הבנים לכו"ע בין להרמב"ם בין להרמ"ה ז"ל או דילמא כיון דאחשבינהו לבנותיו כמו לבניו הוא לאלומי כחן אפי' לדברים הראוין לשניהם ולא גרע מאומר נכסי לבני ביתי דבדברים הראוין לשניהם חולקים ולזה הדעת נוטה ועיין להרב מחנה אפרים בסי' הנ"ל על מה שהקשה על המרדכי זה וע"ע הנראה לענ"ד כתבתי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס"ט

ודברים אלו לא נתנו ליכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן. כתב הרב המגיד דרבינו מפרש לה לא נתנו ליכתב האמור בפ' הנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדין וכו' והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו גובה וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל יעו"ש ועיין להרמב"ן במלחמות בפ"ק דקידושין שהשוה דעת הרי"ף ורש"י כאחד דאפי' נכתב אין כתיבתן עושה אותו מלוה בשטר לגבות מן המשועבדין יעו"ש ועיין להרב גידו"ת שער ס"א ח"א סי' ב' מה שתמה עליו ועי' בהריטב"א בפ' הנושא מה שהביא מרש"י ז"ל עוד הקשה בס' גידו"ת שם וז"ל ותו דכי פרכינן מההיא שהיא כבעלת חוב כתב ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי דמה לו להכריח דאיכא שטרא דהקושיא היכי טרפא וכו' עיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהקשה כן אף לפי הפי' שהובא בש"ס ועיין בס' נתיבות משפט דף צ"ה. עוד הביא הריטב"א ז"ל משם הראב"ד וז"ל והראב"ד פי' נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב וכו' א"ל לא נתנו וכו' והדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קידושין והקשה הריטב"א עליו וז"ל ואין פירוש זה נכון וכו' ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ואיהו מוקי למתני' בשטר קידושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ והיכי מוקי למתני' כבר פלוגתיה יעו"ש והקשה עליו הרב נתיבות משפט דמשמע דלדידיה ניחא אף דנימא דרבינא הוא דמקשי מאי לאו בשטרי פסיקתא ומהדר לא בשטר אירוסין ממש אכתי קשה דמאי קא מבעייא ליה אי נתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' וכדהקשו בתוס' יעו"ש. ונראה לומר דהריטב"א ז"ל יתרץ להך דהקשו התוס' כמו שתירץ הרב בצלאל ז"ל והוא דאף דרבינא ס"ל בנכתבו שלא מדעתה מקודשת מודה מיהא שצריך לכתוב לשמה ומדעת לכתחילה ובהכי מצי לאוקמיה מתני' בשטרי אירוסין שהוא לכתחילה שצריך דעת שניהם יעו"ש. והרב בעל פני יהושע ז"ל בשיטתו כתב בפשיטות שכונת רבינא הוא דאי דמי האי שטרי פסיקתא לחוב ושפיר טריף ממשעבדי או דילמא דאין גובין ממשעבדי דדמי למתנה בעלמא וא"כ לא נתנו ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לבי"ד טועין שיכתבו בלשון שטר ממש או שיכתבו אחריות בפירוש כמו בשאר שטרי חוב דעלמא וכו' ולדעתי כך הדעת נוטה דאחריות טעות סופר הוא דאמרינן בעלמא ה"מ דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן וכו' יעו"ש ועיין להרב בצלאל שהביא משם תלמידי רבינו יונה שכתבו וז"ל והיכא דכתבו ולא כתבו אחריות נראה למורי הרב ז"ל דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן אחריות ט"ס הוא הכא לא אמרינן הכי אלא אמרינן ט"ס הוא וגובה ממשועבדין דמאחר דהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן אבי הכלה וכו' יעו"ש. ובהיותי בענין זה שאלה נזרקה באב שפסק לתת לבנו קרקע פלונית אם בן המצר יכול לסלק לבן בדמים באמור לו מאחר שהיו מתנה באחריות ה"ה במכר ואית בה דינא דבר מצרא והשבתי דבאב המוכר לבנו אין בו דינא דבר מצרא וכמ"ש הש"ך ז"ל בחו"מ סי' קע"ה ס"ק ל' וז"ל וה"ה אם מכר לבן וכו' צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו ובא בן המצר לסלקו אם יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזה הוא יותר טוב וישר שאני מחזיק נחלת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע עכ"ל ואני אומר דאף שהרב ז"ל הניחו בצ"ע מ"מ הדין דין אמת ורואה אני שדעת הרי"ף מסכים בהכי ממ"ש בתשובה הביאה הרב בצלאל בשטמ"ק בפ' המקבל דף ק"א ע"ב וז"ל וששאלת יעקב היו לו ג' בנים וכו' טענה זאת שטען חנוך בטלה וגרוע וזה שהעיקר הדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הישרה והנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר קרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם או להוציאם ממנו וכו' יעו"ש באורך שהוא כמ"ש ודוק.

המקדש את האשה וכו' אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הם מתנה גמורה שאין להם חזרה. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) אמרינן א"ר פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (או) [אי] הדר הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר אפי' הדרא בה איהי קדושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ורב אשי אמר גיטה מוכיח עלה והא דר"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכו' ופסק רבינו כאמימר וכמ"ש הרב המגיד עיין בהגהות מיימוני ועיין בס' תורת חסד. ודע דנסתפקתי היכא דהדרא איהי והלך הבעל ותפס הקדושין אי מפקינן מיניה מי אמרינן כיון דמשום גזרה אינה חייבת להחזיר נמצא דשלא כדין תפס דהא חכמים אפקיעו ממון זה מהבעל וזכו אותה לאשה והוי כעין גזל או דילמא כיון דתפס לא מפקינן מיניה והיה טעמו דטעמא מאי דאמור רבנן שלא יחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וזה לא שייך אלא קודם חזרה אבל זה שתפס ממה נפשך לא יחזיר דאם שמעה מהתפיסה הרי הוברר דשלא ברצונה תפס ומדידה תפס ואם יתלו הדבר דקדושין תופסין א"כ מאי מהני החזרה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא דומה לגט דאמרינן בש"ס וא"כ מידי חשש לא נפיק דומה למ"ש האחרונים לענין מ"ש דאם חזר מוכר אחר קבלת הדמים קודם משיכה ומכרה לאחר ומשך דלא ליטינן ליה דמ"ש היא לשלא יחזור עיין בס' בית דוד חלק חו"מ סי' קי"ב וראיתי למהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' צ"ו שנשאל על מי שהחזירו המתנות ובתוכם טבעות הקדושין וגרשה ושאלו שיחזירו לו הטבעות וכו' ופסק דאין מוציאין ממנו אלא מודיעין לו שהוא גזל בידו וכו' יעו"ש ועדיין יש לגמגם דהתם שאני דבהיתרא אתא לידיה משא"כ הכא והדבר צריך הכרעה ומריהטא דלשון רבינו שכתב הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה משמע דלכולן דין אחד להם.

המקדש את אחותו המעות מתנה וכו'. עיין להרב מל"מ שכתב על דברי הריב"ש בתשובה סי' תע"ח שכתב וז"ל דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כרב דאמר בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין [לו] וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש את אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון יעו"ש והקשה הרב ז"ל דהוא דלא כהלכתא דהא קי"ל דמעות מתנה ע"כ. ולענ"ד נראה להליץ בעד הריב"ש ז"ל דס"ל כראב"ן שהביא הש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז' דפסק כרב דהמעות חוזרין וכתב הש"ך שכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל בשום מקום ודאי דס"ל דקי"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתא דרב ושמואל גבי הכיר בה שאינו שלו ה"ה גבי מקדש אחותו יעו"ש שכן הסכים דעתו להלכה וא"כ אנן נמי נימא שכך הוא דעת הרב ז"ל ועפ"ז כתב דהא קי"ל וכו' ועי' בשער המלך בדין שלפנינו שהביא משם הריטב"א שכתב וז"ל ותי' דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותיה דכרב קי"ל וכו' יעו"ש ודוק.

השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזירו הסבלונות כולן וכו'. עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כדעת רבו הרב אבן מיגאש ז"ל וכו'. אמנם דעת שאר המפרשים אינו כן והטור ז"ל באה"ע סי' נ' כתב וז"ל והדורונות ששלח פעמים חוזרים ופעמים אינם חוזרים כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה ואפשר (שנשתמש) [שתשמש] בהן עד שיבלו ושמשה בהן וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל וכו' אז אינה צריכה להחזיר אפי' הן עדיין בעין הרי דחילק בין אכל ללא אכל דאם אכל אפי' דלא בלו אינם חוזרים ואם לא אכל אפי' מאכל ומשתה חוזרים יעו"ש שלא כדברי רבינו דלא מחלק בין אכל ללא אכל. אמנם ראיתי להרב ז"ל (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בפ"ט דבתרא סי' ט"ו שכתב וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו ומת הוא או היא או הדר בו בענין שלא נשאה היו הסבלונות דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ושמשה בהם ובלו אפי' היו שוים ק' מנה אם אכל או שתה שם שוה דינר אינם חוזרים לא אכל שם שוה דינר חוזרים ומאכל ומשתה אינם חוזרים אפי' לא אכל שם וכו' יעו"ש הרי דגבי דברים דאינם של מאכל בעינן דוקא בלו אפי' דאכל והם דברים עשויין ליבלות ולא סגי ליה בשמשה בבית אביה אפי' הם עדיין בעין כמ"ש בטור והן אמת שדברי [קיצור] פסקי הרא"ש לא זכיתי להבינם דנראה שהם דלא כמאן דהא לדעת רבינו דלא שאני ליה בין אכל ללא אכל היינו דגבי דברים שאינם של מאכל צריך להחזירם אפי' אם אכל וגבי מאכל א"צ להחזירם אפי' לא אכל והרב ז"ל דמפליג לדברים שאינם של מאכל בין אכל ללא אכל ולדברים שמאכל לא מפליג כמאן אמרה לשמעתיה לא רבינו ולא כמ"ש איהו גופיה בטור וצריך לי יישוב. ומ"ש בטור ושמשה בהן בבית אביה כתב מרן וז"ל דמשמע דאם לא שמשה בהן בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל עד כאן וכונתו מבוארת שכיון למ"ש רבינו אבל אם היו קיימין חוזר הכל וכו' והטור ז"ל כתב דצריך להשתמש ומשו"ה כתב כיוצא בזה ולא כתב וכ"כ הרמב"ם שאין דעתם שוה לגמרי דלדעת הטור סגי בשמשה בהן בבית אביה לחוד ולדעת רבינו בעי בלו זה נראה פשוט שהוא כונת מרן והוצרכתי לפרשו לפי שראיתי למהריט"ץ ז"ל בסי' רס"ב שכתב על דברי מרן הללו וז"ל משמע מדבריו שהטור סובר דעשויין ליבלות ובלו בעינן וכמ"ש הרב עצמו על הרמב"ם וקשה דהוא עצמו כתב לקמן על מ"ש הטור אינה צריכה להחזיר אפי' הם בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא אפשיטא וכיון דספקא הוא א"צ להחזיר והמוציא מחבירו עליו הראיה עד כאן וקשה משמע דסבר דלא בעינן בלו אלא אפי' לא בלו וא"כ היכי כתב לעיל דסבר הטור כהרמב"ם ז"ל דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי הרי כתב הכא איפכא וקשה דידיה אדידיה עד כאן ולפי מ"ש בעניותינו אין כאן קושיא. ודע דמהר"י אדרבי בסי' צ"ח כתב דהא דאמרינן דאם אכל שם שוה דינר מחל היינו דווקא בחתן האוכל בבית חמיו אבל חמיו שאכל בבית החתן לא מחל מה ששלח יעו"ש ומרן החבי"ב באה"ע סי' נ' בהגהת ב"י אות ט"ו כתב וז"ל אמר המאסף מבואר הוא דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ושאינם עשויין ליבלות ודברים שאינם עשויין ליבלות כללן במילת תכשיטין והעשויין ליבלות כללן במילת בגדים וזהו שכתב כאן ומיהו מה שבלה בבגדים ומדלא חילק במה שבלה בין אכל ללא אכל שם משום דס"ל דמה ששולח אבי הכלה אין לחלק בין אכל ללא אכל וכמ"ש מהר"י אדרבי בסי' צ"ח איברא דלכאורה נראה דאם דעת הרשב"א לחלק בין דברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת שהביא הרב המחבר סמוך לזה וז"ל והא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן לה בשולח אבי הכלה לחתן אורח מילתא נקט וכו' ותמהני ממורי הרב בתשובה ח"ב סי' כ"ב ומהחכמים השלמים הובאו דבריהם מה שתמהו על מהר"י אדרבי מאין מוכיח מדברי הרשב"א החילוק הזה לענ"ד הדברים ברורים כמ"ש וכו' יעו"ש באורך. ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דבריו במ"ש דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות נמי וכללן במילת בגדים דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דבגדים הם דברים שאינן עשויין ליבלות וכמ"ש מרן לעיל וז"ל וכ"כ הרשב"א וכו' לא מחל אלא על הסבלונות מועטין העשויין ליבלות דהיינו מאכל ומשתה וכלים קטנים וכיבא וסבכתא שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטין חשובים אפי' אכל שם אלו ניגבים וכו' וכ"כ עוד שם אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר יעו"ש. הרי להדיא דבגדים דין דברים שאינם עשויין ליבלות יהיב להו הרשב"א ז"ל ואיך אפשר לומר דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ג"כ ושכללן במילת בגדים ומה יש לתמוה על מהרימ"ט ולהרבנים הנזכרים שם דהם ז"ל שפיר חזו בדעת הרשב"א דבגדים דברים שאינם עשויין ליבלות הם וכנ"ל וא"כ הרשב"א לא מיירי הכא בדברים העשויין ליבלות כדי שיחלק בין אכל ללא אכל ועל כן שפיר תמהו על מהר"י אדרבי ז"ל דמהיכן מוכח מהרשב"א זה. גם מ"ש עוד איברא שלכאורה נראה שאם דעת הרשב"א לחלק בין אכל ללא אכל לדברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת וכו' אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב"א לא איירי אלא בדברים שאינם עשויין ליבלות ששלח אבי הכלה לחתן ולזה קאמר הרשב"א שלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו וכו' ולזה קאמר ומתני' דהשולח סבלונות בנתארסה היא כלומר ואפ"ה לא מחל בדברים שאינם עשויין ליבלות והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה וכו' ר"ל דלישמועינן הך מתני' בשולח אבי הכלה לחתן נמי דלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו וכנדון דידן אבל בדברים העשויין ליבלות לא מיירי שם הרשב"א כלל והייתי עד ממהר ע"ז שהרי כל דברי הרשב"א שמביא מרן בענין זה היא תשובה אחת והיא נדפסה בחלק ג' סי' צ"ה ושם נתבאר כמ"ש ואילו היה רואה הרב ז"ל זאת התשובה נראה לענ"ד שלא היה כותב כן ודוק. וממוצא דבר אתה תחזה לדעת הרשב"א דהא דאמרינן בגמ' ושמין לה דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש הוא אפי' אם שלח בגדים שכך כתב ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש וכו' ודלא כהרא"ש ז"ל דנראה דס"ל דאינו מנכה לו כלום כמ"ש בתשובה שהביא הטור בסי' זה וז"ל הלכך כיון דחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון יעו"ש ועיין במהר"ש גאון סי' ג' שעשה שלום ביניהם וכו"ע ס"ל דדינם שוה למאכל ושהרא"ש מיירי בדתפס והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרדב"ז החד' סי' תקע"ט שנסתפק בזה וכתב שלא ראה שום אחד מרבוותא קמאי ובתראי דלישמועינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה ושכן נראה מתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל שהסכים בזה. ולפי דעת הרשב"א ז"ל נראה בפירוש שאינו כן אלא דא ודא כחדא אזלן וכחדא שרין וכנראה שלא ראה תשובה זאת. עוד נראה להכריח מתשובת הרשב"א זאת והוא מה שנסתפק הרב נתיבות משפט דף ק"ט ע"ד דהא דאמרינן דשמין להם פחות שליש אם הוא דוקא בדאכל שם החתן והיה טעמו דכיון דאכל יודעת היא שניתן למחילה ומשו"ה כי הדר מנכה לה שליש. ברם בלא אכל והדר אפשר דכשמשלמת משלמת כשהיה שוה מתחילה כיון דלא אכל מנין ידע שניתן למחילה יעו"ש ואילו מדברי הרשב"א הנתנים למעלה נראה דלא שנא דהא הרשב"א מיירי בלא אכל וכמבואר ואפ"ה כתב ומיהו מסתברא דמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפ' מי שמת הדרא בה איהי אפי' וכו' ושמין להם דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה איהי דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר עד כאן ומהתימה על הרב נתיבות משפט שלא הביא דברי הרשב"א הלזו. ודע דיש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בהאי דינא אם הוא דוקא בקדושין שמוחל או אפי' בשדוכין לבד דהרב נמוק"י הביא משם הריטב"א ז"ל דדוקא בקדושין וכמו שהביא מרן ז"ל ושהרשב"א נראה דחולק ע"ז והיא תשובה הנ"ל וכן נראה מפשט דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור. וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ש"א שכתב וז"ל וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם אירוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם אירוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא ואפי' אכל שם יעו"ש. כנראה שלא ראה הריב"ש תשובת הרשב"א גם לא תשובת הרא"ש כמ"ש הפוסקים דא"כ לא הו"ל להריב"ש לומר כן בפשיטות מאחר דכל כי האי במחלוקת הוא שנוי. ומן האמור בזה אסורה נא ואראה הא דכתב הרדב"ז בישנות סי' רל"ד על דברי הריטב"א הנ"ל וז"ל וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושין וגם הרשב"א רבו לא מצאתי לו חבר ולא לישתמיט חד מינייהו לומר דמתני' וסוגייא דאית אמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתני' דתנן לבית חמיו לא מוכח כלל דאורחא בעלמא לקרא בית חמיו אפי' בלא קדושין אלא ע"י שידוכין וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אמת דהרשב"א לא קאי כוותיה וגם פשט דברי הרא"ש לא נראה כן מ"מ מ"ש חזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החידושים ולא מצאתי לו חבר ולא אשתמיט חד מינייהו וכו' אחרי המחילה רבה קשה דלא זכר ש"ר לדברי הריב"ש דקאי בשיטה זאת וגם על מרן ז"ל קצת קשה שלא הביאו דקאי בשיטת הריטב"א. ואני מסתפק בענין זה דהא דאמרינן דאם אכל שם שיעור דינר מחל אם אכל דבר איסור והוא לא ידע בשעת אכילה ואח"כ נודע שמה שאכל היה איסור מי אמרינן כיון דבשעת אכילה לא ידע הרי מלא כרסו ואכלו ושתו וחדו שפיר חזי ומחילה או דילמא כיון שעכ"פ האכילה שאכל היה איסור מגן שויא והו"ל כאילו לא אכל ומה שאני מסתפק הוא כלפי הא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ"ו דתרומות דתנן התם המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי הסעודה ופריך עלה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב הרב תוס' יו"ט וז"ל וה"ה לכל דבר האסור ומילת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו וכו' וכתב עוד וז"ל והפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינו נחשבת לו אכילה עכ"ל דלפי"ז נראה לענ"ד דלא מחל ועדין צריך הכרעה (א"ה ס"ט עיין בסמ"ע סי' רל"ד וש"ך יו"ד סי' קי"ט ועיין בס' אמר יוסף הנדפס מחדש פט"ז הי"ד ודוק).

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה וכו'. כתב מהרי"ק ז"ל שורש קל"ג וז"ל אע"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה וכו' וכתב עליו הרב מל"מ וז"ל דהאי מילתא אי חייב ראובן אם לאו תליא בפלוגתא דרבינו והראב"ד ז"ל דהכא בפירקין דלדעת רבינו שכתב דאם היה מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל ה"נ חייב בנדון דידן ולדעת הראב"ד ה"נ דפטור דבעל הממון הוציא ההוצאות עכ"ל ועיין בשורש י' והביאו מרן ז"ל באה"ע סי' נ' וז"ל ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקת שלא היו בו מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח ע"י גיסו שיזמין ויקנה צורכי סעודה וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו עד כאן וכתב מרן שדבריו צ"ע ולענ"ד נראה ג"כ שהוא היפך מ"ש בשורש קל"ג לפי מ"ש המל"מ דתליא הא בהך דרבינו והראב"ד ז"ל ואין הספר מצוי בידי כעת ודוק.