Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות וכו'. עיין בהר"ן שהקשה משם הרשב"א ז"ל דשבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי וכו' יעו"ש ומה שתירץ הר"ן ז"ל עיין בס' דברי אמת קונטרס ה' באורך ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ה) מהש"ס מה שתירץ המאירי ז"ל. וכתב הריב"ש בסי' שי"א וז"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול ולא אכל כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב"ם וכו' יעו"ש. וראיתי להר' מל"מ ז"ל בפי"ב מהל' עדות שכתב ע"ד הריב"ש ז"ל אלו וז"ל והכרעתו של הרב ז"ל משמע שהיא אפי' אמאן דס"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ"כ בסי' רס"ו וז"ל ואפי' לרש"י דפירש דכי משתבע בקושטא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו שלא לשחוק ושחק יעו"ש שהקשה עליו מהרשב"א ז"ל דקאי בשיטת רש"י ואפי"ה כתב בסי' תתקס"ד בהיפך יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין כונתו במ"ש וכ"כ בסי' רס"ו דהא משם נראה אדרבא היפך דבריו וז"ל שם ואפי' לדעת רש"י שפי' שם דאיכא למימר בקושטא משתבע שדעתו לקיימה אפי' עבר עליה אפ"ל דדוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד דאע"פ שעבר ועשה מה שנשבע עליו שלא לעשות אינו חשוד לישבע בשקר לשעבר ולהוציא מפיו שבועה לשקר בשעת שבועתו אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על דבר תורה וכו' יעו"ש. הרי שכתב שאפי' לדעת רש"י בנשבע שלא לאכול ואכל שאינו נפסל לשבועה ומה ראיה מייתי מהתם וכעת דברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו ועיקר קושית הרב ז"ל הוא ממ"ש הרשב"א בסי' הנ"ל על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב אחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו פסול לעדות וכו' יעו"ש אלמא אפי' עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפי"ה אינו נפסל בכך וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבינו במה שדן הרב ז"ל מה שטען קום עשה ואפי"ה מכשירו משום דהוי שבועה להבא וכו' דזה נראה דלא הוי קום עשה דמאי מעשה שייך בטען שקר לפטור ומאי שנא מה דפסק רבינו בפ"ב מהל' שבועות ה"ח וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו עליו וכפר בו ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה וכו' והיינו טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם וכעת לא מצאתי שום חילוק ביניהם דהתם מה שמכחיש לתובע ואומר לא גזלתי וכו' לא הוי מעשה וכאן נמי מה שטען ואומר אין לך בידי לא הוי מעשה וצל"ע. והרב מהר"ש חאסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ט' רמי ומקשה להריב"ש ז"ל מדידיה אדידיה והוא דבסי' רס"ו כתב על מי שעבר על חרם הקהל שלדעת ר"ת ז"ל הוא פסול לעדות ושכן דעת בעה"ט וגם הרמב"ן ז"ל כתב במשפטי החרם דהעובר על החרם כעובר על השבועה וכו' ושכן כתב הרשב"א ז"ל דהעובר על החרם איסור דבר תורה ואפי' לדברי רש"י שפי' וכו' כנראה שרצה להסכים דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו דהעובר על החרם איסורו מן התורה לדברי ר"ת ושחולקים על רש"י כנראה מלשונו ואילו בסי' ש"א כתב בפירוש שהרמב"ן והרשב"א סבירא להו ומפרשין ההיא דכל הנשבעין כפי' רש"י יעו"ש. ולענ"ד איני רואה בזה שום סתירה בדבריו שהרי בסי' רס"ו שכתב שהרמב"ן כתב דהעובר על החרם כעובר על השבועה ושכ"כ הרשב"א אין הכונה לומר דסבירא להו דהעובר על החרם דלהבא נפסל כעובר על השבועה דלהבא ושנפסל אלא דא ודא אינו נפסל והכונה לומר שמשוין להו אהדדי דאית ביה איסור תורה ובהכי קיימי כולהו בחדא שיטה וכן יראה המעיין בדברי הריב"ש שלא הזכיר בדבריהם שום פיסול כמו שהזכיר בדברי ר"ת דעלה קאי זה נ"ל ברור ואף כי לא נעלם מהדוחק מה שלא נשא את שמותם על שפתיו בסברת רש"י ז"ל מ"מ לא מפני זה נאמר דסותר עצמו מסי' רס"ו לסי' שי"א וסי' ק"ח ותקט"ו שכתב שהרמב"ן והרשב"א כרש"י. עוד הקשה הרב ז"ל בהכרעתו זו שכתב וז"ל והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי דלא אוכל ואכל משום דמילתא פסיקתא קתני וכו' והרי בגמ' אמרו טעם למה לא תני שבועת בטוי ומשני כי קתני מילתא שבועה דכי קא משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ופריך תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר הרי בפי' דאוכל ולא אכל או לא אוכל ואכל כי אהדדי נינהו וניחא ליה להש"ס דכי משתבע בקושטא משתבע היפך הכרעתו של הרב ז"ל אולי דבריו ז"ל נראה להליץ בעד הרב ז"ל דהוא יתורץ בכונת הגמ' בהכי דמה שהקשה מעיקרא וליתני נמי שבועת בטוי היינו כל ד' חלוקות שהן אכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל ולזה משני כי קתני שבועת דכי משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דכי משתבע בקושטא משתבע לא קתני ולזה פריך תינח אוכל ולא אוכל והכונה דכיון דבשבועה דלעתיד אינו נעשה חשוד במה הצד דהיינו באוכל ולא אכל שהוא בשב ואל תעשה משו"ה לא תני שבועת בטוי להבא אלא אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כיון דליכא צד שאינו נעשה חשוד ומשני וכו' נמצא מכל מ"ש דדעת הרשב"א ז"ל דהוא ס"ל כרש"י בלי ספק. ומרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגב"י אות כ"ט כתב וז"ל וה"נ קשיא לי על תשובת הרשב"א שהעתיק רבינו המחבר מחודש ל"ג בסי' זה שכתב אם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם בפוסלו ואמאי לא קאמר אם לפוסלו לעדות אינו נפסל בשבועת בטוי להבא וקצת קשה דמאי דק"ל מה הנאה יש להם הוא כלפי דברי הנתבע דטען שהוא האריך לו הזמן ועדין לא שמה מתיא ואינו נאמן התובע לומר שלא האריך לו זמן שהוא נוגע בדבר ע"ז השיב שאינו רואה שום נגיעה דאם לענין פרעון הא קאי שטרא ואי התובע בא לפוסלו לעדות אחר מאי נגיעה שייך כאן כדי שלא נאמניהו במה שמעיד עתה ואח"כ מברר דלא מפסיל מעיקר שבועה ומ"ש מרן החבי"ב שם עוד וצ"ל שהרב במחודשים ל"ב ול"ג מחזיר שלא לעשותו חשוד על השבועה אפי' לדעת ר"ת אבל אה"נ לדעתו בלא זה לא הוי חשוד וכו' הנה תשובה זאת היא ל'ו נדפס'ה בח"ג הנדפס מחדש סי' צ"ד באורך ושם כתב וז"ל אבל מ"מ לעיקר פסולו של זה על שלא קיים שבועתו חלוקת המורים היא אם חשוד על שבועתו ע"ז ושכנגדו נשבע ונוטל אם לאו וכו' יעו"ש באורך הרי דלפוסלו משבועה קאתי וכמ"ש בסי' תתקס"ד. והנה במ"ש הריב"ש ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגהת ב"י אות כ"ו שהקשה עליו וז"ל א"ה לא נהירא לי וכו' שהרי כתב הרמב"ם שאם גנב או גזל וכו' או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו הניתק לאזהרת מיתת בי"ד שפסו' לעדות ובשלמא גנב וכו' אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ"ת דמיירי דהיתרו בו למלקות ולא היתרו בו למיתה שלוקה כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין זה דוחק גדול דבהיתרו בו למלקות יפסל ובהיתרו למיתה לא יפסל וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דכונת הרב במ"ש כמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ז וכו' הוא מ"ש שם בהרב המגיד וז"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בי"ד כאחד כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז יעו"ש. ודומה לזה ששחט בשבת אותו ואת בנו ולא התרו כי אם אלאו דאותו ואת בנו ולא משום שבת דאז חייב מלקות משום אותו ואת בנו ולא משום שבת זה הוא שכיון מרן ז"ל לענ"ד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיה בס' מגילת ספר סי' קצ"ד שכתב וז"ל א"ה דע דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אפי' היתרו בו למלקות אינו לוקה כמבואר בגמ' ופסק הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין וכמ"ש הכ"מ שם ותמהני בזה על הרב כנסת הגדולה בחו"מ סי' ל"ד בהגב"י אות כ"ו יעו"ש עכ"ל ולענ"ד אין כאן תמיהא כמבואר דמרן ז"ל לא קאי כ"א ללאו דאיכא תרתי דהיינו מיתת בי"ד ומלקות והעד ע"ז ממה שציין בפ' ט"ז ודוק.
אין אדם נעשה חשוד וכו' אבל המודה מפי עצמו וכו'. כתב הטור ז"ל בסי' פ"ז וז"ל כתב הרי"ף ז"ל בתשובה נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת הו"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל וכו' ומרן החבי"ב בהגהות הטור אות ס"ו הקשה עליו וז"ל אך קשה היאך כתב שנעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והרי כתב רבינו בעה"ט בסי' צ"ב ס"י ולא אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא ושהוא מדברי הגמ' בריש מציעא כמ"ש רבינו ועיין בב"ח וכו' יעו"ש וק"ל דמשמע מדבריו שכתב היאך נעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כנראה דבנשבע היסת לשקר לא נעשה חשוד וע"ז מביא מ"ש הטור בסי' צ"ב והא אחרי המחילה רבה אינו דהא התם מיירי דאין שכנגדו נשבע ונוטל אלא אוקמוהו אדין תורה שפטור הנתבע אבל לעולם לעשותו חשוד אין ספק דאפי' בשבועה דרבנן נעשה חשוד וכמ"ש בריש סי' צ"ב עיי"ש ויותר קשה לי מ"ש בסוף דבריו וז"ל וראיתי בספר התרומות שהעתיק תשו' הרי"ף ז"ל כלשון הזה ואח"כ בא עד אחד ה"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו הו"ל חשוד ונפרע מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל ע"כ וכפי זה ניחא ולא קשה מידי דבתר דמשתבע שבועת התורה הודה מעצמו ונעשה חשוד עכ"ל כנראה דמשום דנשבע שבועת התורה נעשה חשוד וזה אינו דחשוד נעשה אפי' כי נשבע שבועה דרבנן אלא שאינו נוטל שכנגדו אם נתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והכא אף כי נשבע הסת בין שהודה במקצת הרי נתחייב שבועת התורה ושפיר נשבע התובע ודוק.
וכן הפוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וכו'. וראיתי להגדולי תרומה דף ק"ד ע"ד שהקשה לרבינו דכאן גרע כח החשוד דאף כשנתחייב שבועה מחמת הלוה בלבד כיון שהוא חשוד מפסיד כח שטרו ואילו לקמן בדין ח' פסק מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו השבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע והשתא מאי שנא הכא דיפה כח החשוד דכשהנתבע מטיל עליו השבועה אמרינן לאו כל כמינך ומעמידין הדבר על תקנת חכמים שיפרע או ישלם אע"ג דמן התורה פטור בלא כלום ומאי שנא גבי שטר דאי אמר הנתבע אשתבע לי והתובע חשוד פטרינן ליה בשבועת היסת אע"ג דמן התורה התובע מוחזק בכח שטרו בלא שום שבועה ואמאי לא אמרינן שאין שומעין לזה לתלות הדבר בדבר שאי אפשר וכו' יעו"ש שהניחו בתימה. ולענ"ד נראה דהחילוק מבואר דהכא באומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהשבועה היא גבי מלוה דהכא הוי דינא דאי אמר אשתבע לי לא שקיל תובע בלא שבועה ואי בעי לשבע נתבע וליפטר לא מצי אשתכח דהשבועה היא גבי תובע משו"ה עכשיו שהוא חשוד מצי מטיל ליה אותה שבועה אף שהוא חשוד משא"כ בהא דלקמן שהשבועה היא גביה והוא רוצה להקל מעליו ולהפכה אשכנגדו מפני שהוא חשוד נהי דאי הוה התובע חשוד מצי להפך מ"מ עכשיו שהוא חשוד ומעיקר התקנה עליה רמיא לישבע וליפטר לא מצי להפך לתלות הדבר בדבר שא"א ומשו"ה פסק דלא מצי להפך.
לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. עיין להרב לח"מ שהקשה דלמה פסק רבינו דילקה ויעשה תשובה הא בפ"א מהל' עדות פ' כיון שיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי משמע דבחדא מינייהו סגי וכו' יעו"ש עיין למרן כ"מ ז"ל שם שכתב לדעת רבינו דביאור דבריו דאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצרף תשובה עם המלקות וכו' הרי דמאי דקשיא ליה להרב ז"ל פריש יתיב מרן בכ"מ ועיין בסמ"ע ס"ס צ"ב ומ"מ לא אכחד שמ"ש אח"כ מרן וז"ל ולפי"ז גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אבל עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות ע"כ לא ידעתי מה בא הרב ז"ל לתקן בזה ומה תיקן ודוק.
מי שטען על חבירו וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דמבואר בהלכות בפ' כל הנשבעין שאין הלכה כרב וכו' אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו ע"כ ועיין בהלכות פ' הגוזל דשם ג"כ מבואר ביותר דאין הלכה כרב. והנה הגדולי תרומה ז"ל בשער ז' הקשה וז"ל ותימה דבפ' המפקיד גבי הא דאמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים כתב הרא"ש ותמיה לי ע"ד הרי"ף ז"ל דלא קי"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ואי משום דהלכתא כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו וא"כ הכא היכי פסק בהחלט כר"נ נגד רב שהיה ר"נ תלמיד תלמידו עכ"ל ועיין בס' הקבלה להראב"ד ז"ל בסדר האמוראים ושם תראה דלא היה תלמיד תלמידו כי אם תלמידו וכן תראה בהקדמת רבינו מספר היד. עוד ראיתי שם להראב"ד שכתב שרב המנונא היה תלמידו של ר"י ומסוגיין דהגוזל נראה שהיה תלמידו של רב ולעיקר הקושיא דהגידו"ת תירץ מרן החבי"ב ז"ל בסי' פ"ז הגב"י אות נ"ט דהיינו טעמא דהלכתא כר"נ משום דרמי בר חמא ג"כ דלא כרב והו"ל רבים לגבי יחיד יעו"ש ודוק.