Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלו שאין נשבעין עליהם מן התורה העבדים והשטרות וכו'. עיין מ"ש בפ"ב מהל' שכירות.
שטר מסרתי לך וכו' להד"מ ישבע היסת וכו'. עיין במרן כ"מ והרב לח"מ ז"ל ובספרו הקצר פסק דלא כרבינו ז"ל ופטרו אפי' משבועת היסת היפך מ"ש ברס"י וסי' ס"ו וכבר הוקשה להסמ"ע ז"ל בס"ק י"ח ותירץ וז"ל ואומר אני שכאשר נתתי לבי על ישוב הקושיא האחרונה יתישב ג"כ קושיא הראשונה והוא כשנאמר שהרמב"ם שפסק שעל תשובת להד"מ צריך לישבע היסת או להפך השבועה היינו דוקא לשיטתו דס"ל דאף בשטרות ובאינך הנ"ל דפטורים משבועת התורה מ"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם אם מודה שבפשיעתו נתקלקלו משו"ה נמי חייב שבועה כדין כל טענת ודאי וכפירה משא"כ המחבר דפסק כהרא"ש ז"ל וסיעתו פטור בהנך אם נאבדו בפשיעתו וכו' ומשו"ה פטרו כאן גם אתשובה דלהד"מ ואף דכתב שם דחייב לישבע היסת על טענת בריא וז"ל שטוען להד"מ ולא אמר נאבד מידו הו"ל כמודה דלא נאבד מידו אלא טוען שלא מסרו לו מעולם וה"ז טוענו בריא שמסרו לו יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו איך דחה מרן ז"ל דינו של רבינו בזה דהא אף הרי"ף ז"ל דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דפטור אף בפשיעה ואפי"ה מחייב שבועה להד"מ וכמ"ש בתשו' סי' צ"ז וז"ל נתברר לנו ממנו שדין השמירה אינו בדברים אלו וכו' אבל אם כפר בעיקרו כדאמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן משביעין ליה והוא נכנס בדין זה שאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת זולתי הקדשות וכיון שכן הוא אם הפקיד ראובן אצל שמעון שטר ושמעון כופר וכו' ישבע יעו"ש וא"כ היינו טעמא רבינו נמי ולא כמ"ש הרב ז"ל אלא כמ"ש הכ"מ והלח"מ ועיין במהר"א דמדינא ז"ל בס' כהונת עולם סי' ח' יעו"ש.
אין נשבעין על טענת קטן. בין במודה מקצת בין בכופר בכל ועד אחד מחייבו וכו' כ"כ הטור ז"ל ג"כ משמו בסי' צ"ו וכתב עוד וז"ל אבל למ"ש למעלה דגדול התובע ע"פ עד אחד חייב ה"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא על העדאת העד ע"כ ועיין במרן ב"י. וראיתי בפרישה שם שכתב וז"ל וכך הו"ל לרבינו לכתוב ומ"ש הר"י בן מיגש והרמב"ם שאין נשבעין על טענת קטן ע"פ עד אחד לפי מ"ש למעלה וכו' וי"ל וכו' אבל הרמב"ם דס"ל ג"כ דמשביעין אותו בטענתו ע"פ עד א' כתב עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טענו גדול ע"פ ע"א לטוענו קטן ע"פ ע"א אע"פ שהרמב"ם מחלק ביניהם ולא כהב"י שתמה אמ"ש רבינו ולפי מ"ש למעלה יעו"ש דנראה דודאי גם רבינו ידע שהרמב"ם מחייב בגדול התובע ע"פ עד א' ולא כתב אבל לפי מ"ש למעלה וכו' אלא שלרבינו נראה כן יעו"ש. ולענ"ד קשה לי טובא דלפי"ז הרא"ש ז"ל למעלה בתובע ע"פ ע"א דחייב שבועה א"כ ה"נ דס"ל בקטן התובע ע"פ ע"א דמחייב שבועה לנתבע ואילו בפסקי הרא"ש ז"ל בסי' כ"א כתב וז"ל אין נשבעין שבועה דאורייתא על טענת חש"ו לא שנא מודה מקצת או שיש לו עד א' ולא שנא שבועת השומרים ע"כ הרי להדיא דקטן התובע ויש לו ע"א לא מחייב שבועה לנתבע. איברא דלא על הרב ז"ל לחוד הוא דקשיא לי כי גם על מרן החבי"ב נמי קשה שכתב בהגהת הטור אות ה' וז"ל אמ"ש הטור משם הרמב"ן ז"ל דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל א"ה נראה לי פירושא דלאו דוקא במ"ש הר"י בן מיגש ז"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים לא הסכימו הרמב"ן והרא"ש ז"ל אלא אפי' מ"ש הר"י בן מיגש דשבועה דעד א' המכחישו אין נשבעין לא הסכימו בזה הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהרי הם מכת הסוברים דגדול התובע ע"פ ע"א מחייבין ליה שבועה ע"פ טענתו וכמ"ש רבינו בסי' נ"ט וה"ה לקטן התובע ע"פ ע"א דמאי שנא וכו' יעו"ש ואילו בפסקי הרא"ש נראה להדיא דלא שנא מודה מקצת מעד א' ושבועת השומרים דבכולהו אין נשבעין על טענתו וכ"ת היא גופא תיקשי להטור ז"ל דהא כתב בפסקי הרא"ש דאין נשבעין לקטן שבועה דעד א' ואילו בסי' ע"ה כתב משם הרא"ש דגדול התובע ע"פ ע"א נשבעין וכ"כ בפסקיו סי' ה' וא"כ מאי האי דכתב בסי' צ"ו ולפי מ"ש למעלה וכו' י"ל דהטור ז"ל מחלק בין גדול התובע ע"פ העד לקטן דבקטן התובע ויש לו עד אחד לא חשיבא תביעתו והתם בפסקי הרא"ש בקטן התובע שהוא נתן לו ויש לו ע"א המסייע לו ומ"מ כיון דנתינת קטן לאו כלום הוא משו"ה מגן שוייא תביעתו אמנם בסי' צ"ו שכתב אבל למ"ש למעלה גדול התובע ע"פ ע"א חייב ה"נ שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא ע"פ עדות העד על כרחך מיירי בדאיכא נתינה דגדלות שאביו הלוה לו והוא בא בטענת אביו ויש לו ע"א ומשו"ה מזקקו לשבועה ראיה לדבר דהרא"ש כתב בההיא פלוגתא דה"ר אפרים ור"י בן מיגש עם הרי"ף ז"ל אם נשבעין ע"פ ע"א בטענת שמא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') כתב וז"ל וקרא ומתניתא מסייע ליה קרא וכו' ומתניתא דתניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וב' מחייבין ממון אפי' בטוען שמא כגון גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הילכך ע"א מחייבו שבועה ע"כ הרי להדייא דקטן התובע ויש לו ע"א מזקקו לשבועה דלא כמ"ש בפסקי הרא"ש אלא ודאי דהחילוק הוא ברור דהתם הוא שבא בטענה מכח נתינת איש ומשו"ה מזקקו לשבועה משא"כ מ"ש בפסקי הרא"ש ז"ל שתובע בתביעת עצמו וא"כ זהו היתה כונת הטור במ"ש אבל למ"ש למעלה ועיין בס' מחנה יאודה בסי' צ"ו ס"א שנראה שלא ראה פסקי הרא"ש ז"ל מדלא הזכירו. וראיתי בס' הנ"ל שם שכתב וז"ל והרב לח"מ ז"ל הקשה עליה דהר"ן במ"ש שהראב"ד פוסק כחכמים שהרי מבואר שפוסק כר' אליעזר ע"כ ולא ידעתי קושיא זו דאנן השתא בסייעתא תניינא דהרי"ף ז"ל קיימינן דמייתי ראיה למיקבע הלכתא כר"א דסתמא דש"ס בפ' כל הנשבעין קאי כוותיה ואהא אתא הראב"ד לדחויי ולמימר דההיא סוגייא מצי אתייא כוותיה דרבנן וכיון שכן אין ראיה לפסוק כר"א והשיב עליו הרמב"ן מההיא דיש נוחלין דמוכח מהתם דטוען מפי אחר לאו בריא מקרי ואהא כתב הר"ן דשפיר דחי הראב"ד סיעתא תניינא דהרי"ף דלעולם הלכתא כרבנן אך לפום קושטא דמילתא אזיל ומודה הראב"ד להרי"ף ז"ל מטעמא דמשנת ראב"י קב ונקי עכ"ל. ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי הרואה להרב בעל התרומות שער ל"ו ח"ג סי' ב' בסוף דבריו יראה שהראב"ד ז"ל פוסק כרבנן והוא כי אחר שהביא דברי הראב"ד כתב וז"ל נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא אבל אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו בכהאי גוונא נתקנה התקנה שהוא משיב אבדה ואינו נשבע לרבנן אבל לר' אליעזר ה"ז נשבע מ"מ אין עלינו מדבריו שהוא פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה וכו' יעו"ש דנראה להדיא דס"ל בדעת הראב"ד דפליג עליה דהרי"ף ז"ל בדיניה ופוסק כרבנן ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל לעיל בפ"א שהביא מ"ש הראב"ד וממנו נקח כדכתיבנא ועוד ק"ל שדברי הר"ן נראין להדיא כמ"ש ולי אין זה תשובה על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אביו אין טענתו טענה בריא ומשו"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכו' כונתו מבוארת דמה שרצה הרמב"ן להוכיח מפ' יש נוחלין דבא בטענת אחרים לאו טענת בריא היא ועל כרחך לאו בהא פליגי ר"א ורבנן כ"א בבריא גמור ומעתה שפיר מייתי הרי"ף ז"ל סיעתא מפ' כל הנשבעין וכו' וע"ז בא הר"ן לומר דאי מהא דיש נוחלין ליכא תיובתא לדברי הראב"ד דהראב"ד פסק כחכמים ואתיא ההיא דיש נוחלין כחכמים דאכתי הלכתא דבא בטענת אחרים טענת שמא היא ופטור ומאי מייתי ראיה הרמב"ן מהתם דבא בטענת אחרים טענת שמא חשבינן ליה לכו"ע וע"ז באו דברי הרב לח"מ דהא הראב"ד בהשגות פוסק כרבנן נראה שסובר בהיפך אלא דקשה לענ"ד דמה לו עם הר"ן דבבעה"ת שם מביא שם להראב"ד מ"ש בפ"א עליה דרבינו ואף גם מ"ש לעיל ואיך שייכי אהדדי וכמ"ש שהקשה הרב גדולי תרומה שם ודוק.