נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ. הנה דעת רבינו נראה לכאורה דס"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז"ל. אבל נראה לענ"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ"מ שכתב וז"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ"ל כנראה שכיון למ"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ"ש רבינו בפי"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ"מ דאל"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא"ה נשבע שבועת המשנה יעו"ש ולפי מ"ש נראה דלק"מ וכן ג"כ י"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ"מ ז"ל. איברא דליכא להקשות להרב המגיד דס"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט"ז מהלכות טוען ה"ה וז"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו"ש והרא"ש בפ"ק דמציעא כתב שמדברי ר"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד דמי וכדאמרינן בפ"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור. עוד כתב הרא"ש שם וז"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ"ב דקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם וז"ל וי"ל דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה"ג אין ממש בעדותו וכמ"ש התוס' והצריך עיון. ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפשר דס"ל להרא"ש כדפי' הנמוק"י במתני' וז"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו"ה ישבע שמתה כדרכה וא"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא"ש ז"ל.