וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא מ"ש בירושלמי וז"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב"י בסי' ר"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו"ש וכתב מרן החבי"ב בהגהות ב"י אות י' וז"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו"ש. והנה מ"ש שנראה מדברי מרן ב"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ"ג ס"ב וז"ל בד"א וכו' אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ"ש הרב ז"ל איברא דמור"ם ז"ל שם הגיה בדברי מרן וז"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ"ע וז"ל וכונתו ללמדנו שט"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ"כ בב"י ס"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד יעו"ש ובש"ך והרב גופיה בהגהות ב"י אות ה' כתב וז"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ"ע עכ"ל ובסי' קכ"ה ס"ו כתב הטור וז"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב"י ז"ל ירושלמי כתבו הרי"ף בפ' הזהב עד כאן. הרי להדיא שהטור ומרן ז"ל תרוייהו ס"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"א א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ"ל ופי' רש"י ז"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ"ש הרב גופיה בסי' רמ"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב"י ז"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז"ל וזה לשונו וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ"ק דבתרא סי' תצ"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך.

הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח. וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס"ל היפך דעת הרשב"א ז"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב"א. ומ"ש וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי"ף ז"ל בפ' המקבל וז"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ"ל וכנראה להדיא דס"ל להרי"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב"א דלהרשב"א ס"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי"ף דא"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו"ש ומשו"ה כתב הרה"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ"ג הגהות ב"י אות י"ג) אלא דא"כ קשה על הרב מהר"י בן עזרא הביא דבריו מהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו"ש ולפי מ"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא. עוד כתב הרב שם בתשובה וז"ל ויש להסתפק לדעת הרשב"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן ב"י בסי' קמ"ו מחודש ל"ו וז"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו"ש ש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג"כ הרב [בצלאל] בשטמ"ק משמו וז"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב"א מבואר ספיקו וכמ"ש. עוד כתב הרב שם וז"ל ומה שהכריח מהריב"ל ז"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב"ם אין זה הכרח שהרי הרשב"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר"ן ז"ל כמ"ש הרב המגיד בפ"ז דמכירה ואפ"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ"ד נ"ל דהא ודאי לק"מ לפי מ"ש הרשב"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ"ע איכא למימר דמשו"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס"ל הכי הו"ל לחלק כן אלא דלפי"ז קשה לי מ"ש הרב פני משה בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל ואף הרמב"ם ז"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא. עוד כתב הרב וז"ל ולכאורה כן נראה ג"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז"ל הביאו הטור ז"ל סי' קע"ו ס' ל"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב"ם להא דרב ישעיה וכמ"ש הרב ז"ל. עוד כתב הרב שם וז"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ"ש שם מרן ב"י סי' קפ"ג ס"ז והרא"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס"ל כסברת הרא"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס"ל כהרא"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו"ל להרב לפרש דברי המורים דס"ל כסברת הרא"ש ועוד מדכתב הרב ז"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא"ש ז"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא"ש וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב בני אברהם בחו"מ סי' ד' יעו"ש).