נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע"כ. וראיתי למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע"ג ע"א שכתב וז"ל ומ"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע"ג וז"ל גם קשה לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו"ע בעי כונה היכי דייקו בפ"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה"מ לא קשה די"ל דמ"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח"מ אבל לסברת תלמידי ר"י ז"ל קשה וצ"ע ע"כ. כנראה דהרה"מ ז"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ראוהו בי"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) ד"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ"ש הרשב"א ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל סי' ס"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע"כ. ולפי"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו"ה כתב ר"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע"כ. הרי דפירש לדעת ר"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'. עוד הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ג דסוכה והניחו בצ"ע וכבר ראיתי להרב ז"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע"ז ע"א שהביא דברי הרב תוס' יו"ט וז"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו"ט מאחר דפסק כמ"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ"ש בפירוש המשניות קשה וצ"ע עד כאן וי"ל במ"ש תלמידי ר"י פ"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ"ש הרה"מ ז"ל בפ"ב דשופר גבי מצה ה"נ דיש מעשה דנענועין א"צ כוונה עכ"ל. אלא דהא קשה לי במ"ש וכמו שכתב הרה"מ ז"ל וכו' דלפי מ"ש בהל' שופר הנ"ל דברי הרה"מ ז"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ"ש ה"נ במעשה דנענועין א"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש"ס בדף מ"ב והא מדאגביה נפק. עוד הקשה שם בס' עץ החיים וז"ל בש"ס פ"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו"ע לא נפיק וכמ"ש תלמידי ר"י בסוף פ"ק דברכות. והנה הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע"כ. הרי לך קושית הרב ז"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש"ר לדברי הרא"ש הללו הנאמרים שם. והרשב"א ז"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואפשר דאע"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל ע"כ. ואילו בתשובה סי' שמ"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב.