אסור לנהוג קלות בשליח בי"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני וכו' משמתין אותו וכו'. וכל המצער שליח בי"ד יש לבי"ד להכותו וכו'. וכתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל ויש לתמוה דכיון דאמר פלוני הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד למאן דמצער שליח בי"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד וכו' ועוד י"ל שפלוני הקלני לא נקט לה לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים ע"כ. וראיתי למהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' פ"ט שדחה ב' התירוצים וז"ל וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליח בי"ד יותר ממבזה בי"ד עצמו דבנידוי סגי ליה ועוד דא"כ במה בא רב נחמן לתפוס לר' יהודה שנידהו דא"ל ולנגדיה מר מנגד והרי הנגידא תוספת על הנידוי הוא ור"י פיחת לו מאונסו ועד שהשיבו דחמירא מיניה עבדיה ליה והלא הקל מעליו ונגרע מערכו עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר דאי משום הא איכא למימר דבהא פליגי דרב נחמן הוה ס"ל דהא דרב מנגיד היינו מלקות לחוד דומיא דהנך ולא שמתא וחדית ליה ר' יהודה דאינו כן אלא תרתי חייב ואנא דחמירא מיניה עבדי ליה והביאו לרבינו עד הלום לפרש כן בש"ס דקדוק הלשון באומרו דחמירא מיניה עבדי ליה ולא קאמר חמירא מיניה. אלא משמע דבתרתי חייב והוא עשה החומרא מהם זה נראה להליץ בעד מרן ז"ל. עוד הקשה הרב בחי' שם בקידושין דף ע' מהש"ס וז"ל ומאי דגריס רש"י א"ל ר"נ שילקהו ולא שינדהו וא"ל ר"י דעדיפא מיניה עבידנא קשה דמי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו חומר נידוי דחמירא כדאמרינן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי"ל דה"ק ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והמניה ר"נ ולא חקר את פיו עוד ע"כ. והנה מ"ש ראוי היה להענישו בחומרא הימנה היינו לומר על שביזה לו ולזה לא חקר את פיו מה עשה על שהיה ראוי יותר ממלקות דמשום הכי לא סגי ליה במלקות ושמתיה כי המניה ליה רב נחמן לר' יהודה. והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' של"ד הגהת ב"י אות פ"א שהקשה על תירוץ זה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב רבינו ז"ל דאם ר"ל דר"י העלים מר"נ שלא נדוהו זה אי אפשר דודאי ההוא גברא כד אזל לגביה ר"נ למיקבל עליה דר"י ודאי דא"ל דשמתיה (ר"נ) [דר"נ] שאל ליה אמאי שמתיה לההוא גברא ועוד כי מרן גופיה העלים מה תשובה השיב למה שהחמיר עליו סוף דבר השגתי לא זכיתי להבין דברי רבינו ע"כ. ולפי הנראה הוא שהרב ז"ל הבין בדברי מהרימ"ט שכונתו לומר דהמניה ר"נ לר"י ולא חקר את פיו בעונש שהחמיר עליו ולזה הרבה להשיב עליו אמנם לא כן אנכי עמדי שמ"ש הרב והמניה ר"נ ולא חקר את פיו היינו לומר שלא שאל מה עשה עד שהיה ראוי יותר ממלקות ומשו"ה שמתיה זה הוא שלא שאל והוא סיבת (האונ') [העונש] כן נ"ל לדעת הרב ז"ל בבירור. והסמ"ע בחו"מ סי' ח' ס"ק כ"ג כתב וז"ל והמצערו יש רשות לבי"ד להכות ופירוש כשיש עדים שמצערו מעין אותו מעשה אבל אין עדים אין השליח נאמן להכותו ע"פ וכו' יעו"ש. והקשה הרב ט"ז וז"ל וקשה לי א"כ מאי פריך בגמ' ר"נ לר"י ולינגדיה מר דילמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח בי"ד למלקות ע"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא ההיא עובדא היה בבית טבחם וא"ל הב לי בישרא וא"ל נטר עד דשקיל לשמעיה דר' יהודה וא"ל מאן רב יהודה וא"ל לר"י וכו' הרי שהיו שם עדים ואמרו לר"י ואמטו להכי מנגד כיון דאיכא עדים וצ"ע. עוד הקשה הרב ז"ל למרן בתירוץ ב' במ"ש שלא הזכיר רבינו פלוני הקלני אלא נאמנות דשליח אבל לא משמתינן ליה וכו' דבסוגייא משמע דמשמתינן יעו"ש. להא נמי אמינא דאי משום הא לא אירייא דאיכא למימר דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף נ"ב דמאי דשמתיה ר"י לההוא גברא משום דביזה את ר' יהודה יעו"ש אבל מאן דמצער שליח בי"ד אינו חייב כי אם מלקות אלא אי איכא לאקשויי הוא מה שפסק בהל' תלמוד תורה דפסק שם להדיא דמבזה שליח בי"ד אינו חייב נידוי וכמו שהקשה מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' כ"ט יעו"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל"ו ע"ד ודוק.