וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או וכו'. הנה דעת רבינו נראה שכל (זה) [זמן] שלא נשבע עדיין יכול לחזור בו מדכתב ונשבע וכו' דמשמע דאם לא נשבע עדיין אף כי נגמר הדין יכול לחזור בו דנגמר הדין לא הוי אלא כשנשבע וכמו שהוכיח הטור ז"ל והוא כדעת ר"ת שהביאו התוספות בריש פ' המפקיד ובפרק יש נוחלין ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) יעו"ש ורש"י ז"ל פירש וז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור ועל כרחו ישלם מיד שקבל עליו בבי"ד עד כאן וכונתו מבוארת שאם שהה בבי"ד יכול לחזור ולישבע ולפיכך אם משהין אותו כאן שאז אינו יודע לחזור בו. איברא דדעת הרא"ש ז"ל נראה לכאורה דסבירא ליה כרבינו שכתב בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ג) וז"ל והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דפרק יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור דמיירי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא עושה מעשה הוי כלפני גמר דין וכו' ומתוך פי' רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני בי"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתברא הכי ע"כ הרי דהוצרך לשבש הגירסא ולגרוס ונשבע. אמנם לפי מ"ש לבסוף אין אנו צריכים לשבש הגירסא ושפיר גרסינן ונשבע היכא שיצא מבית דין וכן הסכים בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) שאחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל וההיא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור משמע דוקא נשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם הילכך גרסינן נשבע אינו יכול לחזור בו ומיירי כשיצא מבית דין ע"כ הרי שהסכים לדברי רש"י. ונמצא לפי זה לדעת רבינו ור"ת אף שיצא מבית דין כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ולדעת רש"י והרא"ש ז"ל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור בו ואף שכתבו התוס' בפרק המפקיד דשוב חזר בו ר"ת כבר כתב מרן בית יוסף בסימן כ"ב סעי' ו' וזה לשונו כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכו' ובסוף דבריו כתב וז"ל ואני כתבתי לעיל דכדברי הרמב"ם ז"ל עיקר דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל עכ"ל. אלא דמ"ש דדברי ר"ת אתו כדעת הרא"ש ז"ל ושדעת רבינו נמי הכי ס"ל וכן נמי מ"ש לקמן דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דברי תימה הם דהא לפי מ"ש דעת הרא"ש ז"ל הוא כדעת רש"י ורבינו כר"ת וכעין שאלתנו הקשה מהר"מ מלובלין סימן קי"ג ומהר"א די בוטון ז"ל הביאם מרן החבי"ב מהדורא בתרא הגהת ב"י אות י"ג יעו"ש והוא ז"ל תירץ דמרן ב"י סבירא ליה דבאומר השבע והפטר לכו"ע בין לרש"י והרא"ש ז"ל בין לרבינו ור"ת אם לא קנו מידו כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו במידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גזר דין אבל במי שנתחייב שבועה בבי"ד ואומר איני נשבע אלא אשלם בהא פליגי דלדעת רש"י והרא"ש ז"ל כל שיצא מבי"ד אע"פ שלא שילם אינו יכול לחזור בו ולדעת רבינו ור"ת כל זמן שלא שילם יכול לחזור בו יעו"ש באורך ושכן תירץ הרב ב"ח ז"ל. ואנא חכים ולא בחכמה לא אדע שכול במה שהשוה כולם כאחד בנשבע וטול או השבע והפטר דכל שלא נשבע יכול לחזור כיון שתלה התנאי באחר דאם כדבריו ז"ל מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל בפרק שבועת הדיינים מהא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי דגרסינן ונשבע דמשמע דאי הוה קודם שנשבע יכול לחזור לעולם וכו' ומאי קושיא לימא דהכי הוי קושטא דמילתא דהיינו טעמא דכיון שתלה התנאי באחר כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ואף כי יצא מבית דין ומה מקום לשבש הגירסא וכמו כן נמי מה שהקשה מהא דאמרינן איני נשבע פוטרין אותו מיד יעו"ש ומאי קושיא התם שאני דכיון שאמר איני נשבע נתחייב בתשלומין ותו לא מצי לחזור משא"כ הכא וכעת דברי מרן צריכים לי עיון. וראיתי להרב משנה למלך ז"ל שכתב וז"ל כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ו סי' ח' מי שקבל עליו דין אחד ונגמר הדין אינו יכול לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצים בכך ע"כ. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם מתרצים למה אינו יכול לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח בי"ד יפה וכו' ואפשר עוד לפרש דנפק"מ אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו לו זכותם לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לנו פרעון אלא זה ומאד קיצר הרב אם כונתו בדרכים הללו יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו דאיך לא שת לבו למ"ש מרן בסימן הנזכר מחודש ו' שהביא תשובה זאת בסי' (י') [ח'] והקשה עליו כמו שהקשה הוא ז"ל ותירץ שני תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז"ל ועיין לעיל דהבעל דין קאי ואינם יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בי"ד אחר ומפני כבוד הדין הראשון וזה נראה יותר עכ"ל וכן תירץ הרב ב"ח ז"ל ועיין ש"ך סק"ח.