פרק שבעה עשר, בענין אהבת החברים

לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ומה שאמ' לרעך, ולא אמ' רעך, בא ללמד, שחייבה תורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשעה שאמ' הב"ה דבר זה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', אני בראתיו, אם את אוהבו, אני נאמן לשלם [לך] שכר, ואם לאו, אני דיין ועתיד ליפרע.

לעולם יקרב אדם את אוהביו, שכל האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, ונושא את בת אחותו, והמלוה לעני סלע בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני.

לעולם ישתדל אדם להתחבר לטובים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל.

לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנא' איש רעים להתרועע.

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו.

לעולם אל תכבד את הרשעים, מנא לן, מאחאב, שהחיה את בן הדד ולבסוף הרגו.

לעולם הוי מכבד את הזקנים וקח עצתן, מנא לן, מרחבעם בן שלמה, ואמ' ן' סירא סבא בביתא, טבא בביתא.

לעולם [יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים, והוי] מכבדן כרבן גמליאל.

לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים אחוריהם כלפי שכינה ופניהם כלפי העם.

לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.

לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי צבורא.

לעולם חייב אדם לצער את עצמו עם הצבור.

לעולם אל ימהר אדם את רגליו לבית חבירו.

לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא קורהו קודם. למדנו מהב"ה, כשעמד על פתח הגן, קרא קודם לאדם, שנא' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.

לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.

לעולם ידע אדם אצל מי יעמוד, ואצל מי ישב, ואצל מי ישיח, ואצל מי חותם את השטר.