הענוה גורמת הכבוד והמעלה, והגאוה גורמת השבר והשפלות, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. פי' מי שנשבר גאונו ונשפל עוזו, טרם גבה לבו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. וכתי’ (ישעיהו יד, יג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, אדמה לעליון, מה כתי' בתריה, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. ומי שעלה לגדולה, טרם היתה בו ענוה, שנא’ (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, וכתי’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. ודרכו של הב"ה להרים את הענוים ולהשפיל את הרשעים, שנא’ (תהלים קמז, ו) מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. וגרסי' בפ' קמא דמ' עירובין כל המשפיל עצמו הב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו ועומדת לו. וגרסי' במסכת זבחים בפרק טבול יום אמ' ר' אלעזר בר' חנינא, בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנא’ (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם הגיס דעתו הב"ה משפילו, שנא’ (איוב לו, ח) ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני. וגרסי' במ' חולין בפרק אלו טרפות ר' שמעון אומר, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתי’ (בראשית א, טז) את המאור [הגדול ואת המאור] הקטן. אמרה הירח לפני הב"ה, רבונו של עולם, איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמ' לה הב"ה, לכי ומעטי את עצמך.

וגרסי' במ' שוטה בפ' המקנא דרש רב עוירא ואיתמא ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה ואין הגבוה רואה את השפל, מדת הב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא’ (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגו'. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' אבא בר יודן, מה שפסל בבהמה הכשיר באדם.

פסל בבהמה עורת או שבור, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמ' ר' אלכסנדראי, ההדיוט אם משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הב"ה אינו כן, אלא כל שימושו כלים שבורים, שנא’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, וכתי’ (תהלים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתי’ (תהלים לד, יט) ואת דכאי רוח יושיע, וכתי’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר אמ' ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הב"ה אתה מוצא ענותנותו. ודבר זה כתוב בתורה, האל הגדול הגבור והנורא, וכתיב בתריה (דברים י, יח) עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ומשולש בכתובים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, וכתיב בתריה (תהלים סח, ו) אבי יתומים ודיין אלמנות. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' ר' יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים מכיכי הרוח לפני הב"ה. בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנא’ (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנא’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

בוא וראה מדת הענוה והצניעות, שאפי' התורה והמצות שאדם משובח בהם, יותר שבח הם לו אם עשאן בצנעה. כדגרסינן בפרק לולב וערבה. תאנא דבי רב ענן, מאי דכתי’ (סוכה מט:) חמוקי יריכיך, למה נמשלה דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמ' ר' אלעזר, מאי דכתי’ (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת הכלה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלהיך, דברים שדרכן להעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. הוי והצנע לכת עם אלהיך.

גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו ע"ה. מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו אדוני, שנא’ (מיכה ו, ח) שמעני אדוני נשיא אלהים אתה, והוא ע"ה משפיל את עצמו עמהם, והיה נכנע לפניהם ומנהיג את עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפי' עם הפחותים שבהם, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ, כמו שכתבתי למעלה. ואע"פ שהוא נביא ונשיא וגבור ועשיר גדול, היה צנוע ועניו, ולא היה חושב את עצמו למאומה, ואמ' ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (בראשית כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא, וכתיב (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. נשיא, דכתי’ (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו. גבור, דכתיב (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה ויכם וגו'. עשיר, דכתי’ (בראשית יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וגו'.

גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל דרכיו ובכל מעשה ידיו, דכתי’ (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ומרוב עושרו קנאו בו פלשתים, שנא’ (בראשית כו, יד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים, וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא’ (בראשית כו, ל) ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. וזו היא מדת הענוה והחסידות, שלא לשלם לעושה הרעה כרעתו ולשלם לו טובה תחת רעה.

גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו ע"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחד קודם ממנו, והיה שולח ואומר לו, כה אמר עבדך יעקב, ולא מפני שהיה מתיירא ממנו, אלא היה מתפחד שמא יהרוג או יהרג. ר' היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', לא טוב אנכי מאבותי.

גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע"ה. שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון מלכות וחכמה ונבואה. ואע"פ שהיה בו כל מדה טובה שבעולם, לא גבה לבו בהן ולא באחת מהן. כשהיה במצרים, אע"פ שהיה כבן בתו של מלך פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהן במשאן. אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנא’ (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה כר או כסת או סדין אחת שישב עליה, אלא כך אמר, ישראל בצער אף אני בצער. ואפי' בשעת מחלוקות לא הניח ענותנותו, שנא’ (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו', ולא נתגאה לאמר ומה הם חולקים על הב"ה ואני כמלך ואלך אחריהן, אלא בכל ענייניו היה עניו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו, אדוני משה כלאם, ומה אמ' לו, המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, ואפי' העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שבעים הזקנים האלה, שנא’ (דברים א, ט) לא אוכל לבדי שאת אתכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנא’ (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. ובא וראה כמה גדולתו של משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים. הכה הב"ה את המצריים על ידו עשר מכות, והוציא את בני ישראל ממצרים, וקרע הב"ה את ים סוף בשליחותו, וטובעו בו פרעה וכל חילו, והלך הוא ובני ישראל עמו בתוך היום ביבשה, ונגש אל הערפל אשר שם האלהים, ודבר הב"ה עמו פנים אל פנים עד אשר קרן עור פניו מזיו השכינה, וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וקבל התורה מסיני, והוא המוציא והמביא את ישראל, והעיד הב"ה עליו ואמ', בכל ביתי נאמן הוא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, ואפי' הכי היה שפל וענו. ומפני ענותנותו לא נסתכל בזיו השכינה כשנגלה עליו הב"ה בסנה, שנא’ (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובשכר הענוה שהיתה בו זכה לשלש מתנות טובות, כדגרסינן בפרק קמא דמסכת ברכות א"ר מאיר א"ר יוחנן, בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט. וכשהפליג הכתו' בשבחו לא שבחו אלא במדת הענוה, שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, לא חכם ולא חסיד נאמר, אלא ענו. ואע"פ שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא שבחו הכתוב אלא במדת הענוה.

גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן ע"ה. בנוהג שבבני אדם אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית. אבל אהרן לובש שמונה בגדים ודומה כחתן מחופתו, ואפי' הכי והרים את הדשן.

גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר בן אהרן הכהן. שנא' בו (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואפי' הכי היה משפיל את עצמו ומשתעבד לפני הב"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור בשמאלו ומנחת התמיד בזרועו. ושמן המשחה היכן היה. ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה. ואעפ"כ לא נתגאו לומר אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים בני קהת. שהיו מובחרין מכל שבט לוי, והיו טוענין בכתפיהם את הבדים, שנא’ (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא עוד אלא שהיו מהלכין לאחוריהם, כדי שלא יתנו אחוריהן לארון. כיצד היו נושאין את הארון, ארבעה לויים היו נושאין אותו, שנים פניהם אל פני הדרך, שנים אחוריהם לפני הדרך. והיו מהלכים יחפים, שלא היו רשאין לנעול את הסנדל. אם מפני כבוד הבריות כך, דתנן הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל, מפני כבודו של מקום על אחת כמה וכמה.

גדולה ענוה שבא נתגדל שמואל הנביא ע"ה. שקראו המלאך שלשה פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו ובא אצלו שלשה פעמים, שנא’ (שמואל א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואלו היה ישן ולא היה עומד איבד ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצרכו, שנא’ (זכריה יד, טז) והיה מדי שנה בשנה וגו'. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל, תנה לנו מלך לשפטנו, ולא אמ' להם, הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.

גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.

וגרסי' במ' בכורים אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו לכבוד הבכורים, וכשקרא בהקהל בחג הסוכות, כמו שהמלכים חייבין לקרות, קרא מעומד, ואע"פ שהמלכים רשאין לקרות מיושב, ושבחוהו חכמים. ור' יהודה הנשיא, הוא הנקרא ר' יהודה נשיאה, ונקרא ר', ונקרא רבינו הקדוש מפני ענותנותו, והיה גדול בתורה ובייחוס ובחכמה, והוא האיר עיני כל ישראל, וחיבר המשניות, והיה הולך שומעו עד קצה הארץ בתורה ובחכמה וביחס ובגדולות ובעושר, דתניא ממשה רבינו ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו, לא נקרא רבינו הקדוש אלא מפני צניעותו, שמעולם לא הושיט ידו מאבנטו ולמטה. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א"ר יוסי, לעולם לא נסתכלתי במילה שלי, הא במילתא אחריתי הויא ביה, דאמ' מר, מימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו.

גדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנא’ (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי, וכיון שנעשה שני למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אע"פ שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.

הא למדת שכל מה שהב"ה נותן גדולה לצדיקים הם משפילין עצמן. לכך נמשלו ישראל לגפן, שנא’ (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע. מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות יותר ענו מחבירו. כיוצא בדבר, ההדיוט שוחה ארבעה פעמים בתפלתו, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה וברכה ובסופה, ללמדך שהגדול מחבירו שצריך להיות ענו יותר מחבירו. וכן אתה מוצא ביהושע. בתחלה קראו משה רבינו ע"ה הושע, וחזר וקראו יהושע, שנא’ (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכיון שניתנה לו שררא, חזר הוא וקרא את עצמו הושע, שנא’ (דברים לב, מד) הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו. ומעשה בר' אלעזר בר' שמעון ור' שהיו מקשין זה לזה והיה ר' אלעזר נוצח. אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל אביו לר', בני, אל ירע בעיניך, הוא ארי בן ארי ואתה בן שועל. ולא בוש לומר כן. הא למדת שכל מה שהצדיקין עולין לגדולה הם משפילין את עצמן.

וכל מה שהצדיקים משפילין את עצמן הב"ה נותן להם גדולה.

אברהם אבינו ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה, והוא למי שאמ' הב"ה תחלה שאל. ר' יונתן אומר. שלשה הן שאמ' להם הב"ה שאל. ר' אחא אומר, ארבעה הן, אברהם, שלמה, אחז, מלך המשיח. אברהם מנין, דכתיב (מלכים א יג, ח) ויאמר ה' אלהים מה תתן לי, לא היה אומר מה תתן לי, אלא שאמ' לו שאל. שלמה מנין, דכתיב (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה, ויאמר לו שאל מה אתן לך. אחז מנין, דכתי’ (ישעיהו ז, יג) ויוסף ה' דבר אל אחז לאמר, שאל לך אות מעם ה' אלהיך. מלך המשיח מנין, דכתיב (תהלים ב, ח) שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ. ר' לוי אומר, הראה הב"ה לאברהם אבינו ע"ה כוכבים ומזלות וכל זויות שברקיע, שנא’ (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, וכי מחוץ לעולם הוציאו, אלא שהראהו חדרי שמים שנקראו חוצות, שנא’ (משלי ח, כו) עד לא עשה ארץ וחוצות. ר' יהודה בר אלעאי אומר, חמשה דברים הראה הב"ה לאברהם אבינו ע"ה, ואלו הן. [א] הראהו קריעת ים סוף, שנא’ (בראשית טו, יז) אשר עבר בין הגזרים האלה, וכן הוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים. ב' הראהו מתן תורה, שנא’ (בראשית טו, יז) והנה תנור עשן ולפיד אש, וכן הוא במתן תורה, וכל העם רואים את הלפידים ואת קול השופר. ג' הראוה בית המקדש בנוי וסדר הקרבנות, שנא’ (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. והראהו ארבע מלכיות, שנא’ (בראשית טו, יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אלו ארבע מלכיות. ר' חנן אומר, תחיית המתים הראה לו, שנא’ (בראשית טו, י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך וגו', וכתי’ (בראשית טו, יא) וירד העיט על הפגרים, נטל את האיברים ונתן אותן זה בצד זה, וכיון שירד הצפור עליהן חייו, שנאמר (בראשית טו, יא) וישב אותם אברם, ואין וישב אלא שהפריחה אותן הרוח, שנאמר (תהלים קג, טז) כי רוח נשבה בו.

יעקב אבינו ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

משה רבינו ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה, שלא היה רשות לא למלאך ולא לשרף להכנס למיחצה שהיה משה נכנס לתוכה, שנא’ (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ר' יוסי אומר, אותו ערפל היה מכוון כנגד בית המקדש, ולפיכך נקרא ערפל, שנא’ (מלכים א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. ולא עוד אלא שאחז כסא הכבוד, שנא’ (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.

אהרן ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, ונתן לו כהונת עולם, והיה נחמד וחביב למעלה כמלאכים, שנא’ (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.

שמואל הנביא ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, שלא עמד אדם מישראל לפניו. את מוצא עמדו לפני משה ולפני דוד ולפני שאר הנביאים, אבל לא עמדו לפני שמואל, שנאמר (שמואל א ג, כ) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו חמש שמות של חבה, נאמן, נכבד, רואה, נביא, איש האלהים. נאמן, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו נכבד, דכתיב (שמואל א ט, ו) ואיש אלהים נכבד מאד. נביא, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. רואה, דכתי’ (שמואל א ט, יח) איה בית הרואה. איש האלהים, דכתי’ (מלכים ב, ד) ויאמרו לו הנה איש האלהים.

דוד ע"ה השפיל את עצמו, נתן לו הב"ה גדולה. דכתי’ (שמואל ב ז, ח) אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן ואתנך לנגיד על עמי ישראל.

שלמה ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה. שכל מלכי הארץ היו שומעין את חכמתו, שנא’ (מלכים א ה, יד) וכל הארץ היו שומעין את חכמת שלמה, והיו מעלים לו כלם מנחה בכל שנה ושנה, והמה מביאים איש מנחתו וגו'. ולא עוד אלא שנתגיירו על ידו מאה וחמשים אלף גרים, שהיו שומעין את חכמתו ומברכין להב"ה ומאמינים בו, שנא’ (מלכים א ט, כג) ויספור שלמה את הגרים וגו'. ושמא תאמר מימות אביו נתגיירו, ת"ל אחרי הספר אשר ספר דוד אביו. ונתן לו חכמה להסיע אבנים שלימות ונפסלות מאליהן, שנא’ (מלכים א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה. והיה לו עושר וכבוד, שאפי' המשקולות והמדות שהיו בימיו היו של זהב, שנא’ (מלכים א י, כא) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.

יונה בן אמתי ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה. ששקלו כאליהו. שכן הב"ה מצוה את אליהו ואמ' לו, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו, שנא’ (מלכים ב ט, א) ואלישע קרא לאחד מבני הנביאים וגו', וכתי’ (מלכים ב ט, ב) וראה שם יהוא בן נמשי, ולקחת פך השמן וגו'. מכאן למדנו ששלוחו של אדם כמותו. אף הב"ה הסכים על ידו כאלו אליהו משיחו, שנא’ (דברי הימים ב כב, ז) ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו.

הרי את למד שכל המקטין את עצמו שהב"ה נותן לו גדולה, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וגו'. וכל המתגאה הב"ה משפילו. בא וראה כמה מלכים נתגאו במלכותן ונשברו, וכמה שרים גבה לבם ונשפלו. פרעה גבה לבו במלכותו, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ונשבר גאונו, וטבע הוא וחילו בים סוף, אחר שהביא עליו ועל ארצו כמה מכות. סנחריב נתגאה, ואמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, והב"ה שלח את מלאכו והכהו במחנהו מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד, ואח"כ הכוהו בניו בחרב, שנא’ (מלכים ב יט, לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב. נבוכדנאצר הרשע דבר גדולות כלפי מעלה בגובה אפו, ואמ' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי, ונטרד ממלכותו, שנא’ (דניאל ד, ל) בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנאצר ומן אנשא טריד וגו'. בלשאצר גבה לבו ברשעתו ושתה יין בכלי בית המקדש, שנא’ (דניאל ה, כג) ועל מארי שמיא התרוממת ומאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון וגו', ונגדעה קרנו באותו לילה ונהרג, שנא’ (דמיאל ה, ל) ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכא. וגרסינן בפ' חלק אמ' רב נחמן, גסות שהיה בירבעם טרדתו מן העולם, שנא’ (מלכים א יב, כו) ויאמר בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אמ' גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כשיראו לרחבעם יושב ואנכי עומד אומרין מורד הוא במלכות והורגין אותי, מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וכתי’ (מלכים א יג, לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. אחר מה. אמ' רבא, אחר שתפשהו הב"ה בבגדו ואמ' לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמ' לו, ומי בראש. אמ' לו, בן ישי בראש. אמר ירבעם, אי הכי לא בעינא. כשראה עוזיהו מלך יהודה עצמו בגדולה וכבוד, אע"פ שהיה צדיק, נצטרע, מפני שגבה לבו, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו, ונצטרע, דכתי’ (מלכים ב טו, ה) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וגו'. אבשלום ואדוניה גבה לבם, ובקשו למלוך בחיי אביהם, ונהרגו. קרח בקש שררה ונבלע. אבל אחאב, אע"פ שהיה עובד ע"ז, מפני שנכנע לפני הב"ה, נקרע מקצת גזר דינו, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ושני שרי חמשים ששלח אחזיהו לאליהו זכור לטוב, ובאו אליו בגאוה ודברו גדולות כנגדו, ואמרו כה אמר המלך מהרה רדה, אל תעמוד, ירדה אש מן השמים ושרפה אותם, שנא’ (מלכים ב א, י) אם איש האלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו. אבל שר חמשים שלישי וחמישיו, בשביל שנכנע לפני אליהו ודבר רכות והתחנן לפניו, נמלט, שנא’ (מלכים ב א, יג) ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. וגרסינן במ' חולין בפרק כסוי הדם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, אמ' הב"ה לישראל, בני, חושק אני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, ואמ' ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן, אמרו ונחנו מה, לדוד, אמ' ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לפרעה, אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ארצם מידי, לנבוכדנאצר, אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, לחירם, אמ' מושב אלהים ישבתי בלב ימים וגו'.

לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת בענוה עם הבריות, ולא יהיה צווח וצועה בדיבורו כבהמות וחיות. ולא ידבר כל כך בנחת כגסי הרוח, אלא דבור ממוצע. ויקדים שלום לכל אדם, כדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטויה, ולא יהלך לאטו, עקב בצד גודל, כנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים, ולא יתנהג בשגעון, אלא יהיו הילוכו במהירות, הלוך ממוצע, כאדם שהוא הולך וטרוד בעסקיו.

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל להלוך בשוק במהירות. אמרו לו, מה לך שכל ימיך אתה נחפז ללכת. אמ' להם, אני נחפז ללכת תמיד לשני דברים טובים, האחד שלא ארגיל את עצמי להתנהג לאט, כמנהג אנשי הגאוה, והשני לעשות חפצי במהירות בלא עצלות.

ולא ילך בקומה כפופה, כבעלי חטוטרות, אלא מטה ראשו מעט למטה, כמי שהוא עומד בתפלה והולך. ואם יפגע באשה בשוק, בין יהודית בין ארמית, בין פנויה בין נשואה, בין גדולה בין קטנה, יעצם עיניו ממנה, או מיסב פניו לצד אחד, כדי שלא יסתכל בה. דתניא אין לך דבר שחוצץ לפני הטומאה כעצימת העין. ולא יסתכל אפי' באשה פנויה, שכן איוב אומר, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ"ש על נשואה. והמסתכל באשת איש, מכשיל כחו ויצרו, והודו נהפך עליו למשחית. דתניא המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואסור לאדם להרהר באשה, ואפי' פנויה. וחמור הרהור הפנויה מן המגע, שנא’ (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רז"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וגרסי' במ' שבת בפ' במה אשה יוצאה, ויקצוף משה על פקודי החיל. אמ' רבא בר נחמן אמר רבא בר אבוה, אמ' להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמ' לו, לא נפקד ממנו איש. אמ' להם, כפרה זו למה. אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. תאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ואמ' רב ששת, מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כמסתכל במקום התורף. אמ' רב חסדא, שוק שבאשה ערוה, שנא’ (ישעיהו מז, ב) עברי נהרות גלי שוק, וכתי’ (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך. אמ' שמואל, קול שבאשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה. אמ' רב ששת, שער באשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד. וגרסי' בספרי ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וגו', וכתי’ (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה'. ולמה הוצרכו כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ר' יוחאי בר יאשיה אומר, כל המצפה בנשים סופו בא לידי עבירה. וחכמים אומרים, כל מי שאין לו בושת פנים נקרא הוא חוטא, שנא’ (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. וכל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנא’ (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.

והבושה היא הענוה והענוה היא בעינים ובלב. בעינים, דכתיב (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. ובלב, דכתיב (ישעיהו נז, טו) ולהחיות לב נדכאים. והגאוה היא בעינים ובלב, ומהם יתפרדו כמה עבירות, דתניא לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו. בעינים, דכתיב (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל וגו', ובלב, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) גבה לבו עד להשחית. ושניהם בפסוק אחד, דכתי’ (משלי כא, ד) רום עינים ורחב לב. ועוד שניהם בפסוק אחד, דכתיב (תהלים קלא, א) לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממנו. וגרסינן במ' קדושין ירושלמי בפרק עשרה יוחסין, אמר דוד, שלש מתנות טובות נתן הב"ה לישראל, רחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. גומלי חסדים מנא לן, שנא’ (דברים ז, יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' עולא, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו, שנים עשר אלף זוג תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד. תאנא כולן מתו מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ר' מיאשה בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר, הרואה דבר ערוה, ואינו זן את עיניו ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא’ (ישעיהו לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, וכתיב, הוא מרומים ישכון, וכתי' בתריה (ישעיהו לג, יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ולא יספר אדם עם אשה בשוק, ואפי' היא אשתו או אחותו או בתו. וכן אם פגע בהמה שנזקקת לנקבתה, או עוף, לא יסתכל בהם כלל. אמרו עליו על אברהם אבינו ע"ה, שמעולם לא הכיר בשרה עד אותו היום שנכנסו למצרים ולקחה פרעה, שנא’ (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מכלל שלא היה מכירה מקודם לכן, ואע"פ שהיתה נשואה עמו מכמה שנים. ואם באשתו לא היה מכיר, שיצאתה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחין הם ועלובים, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. בעלי הגאוה דרכן לעשוק ולגזול את העניים, שנא’ (תהלים י, ב) בגאות רשע ידלק עני, ונותנין פחדן ואימתן על העניים, שנא’ (יחזקאל לב, כד) אשר נתנו חיתיתם בארץ החיים. ואנשי הגאוה לעולם לא ילמדו תורה, דתניא לא בשמים היא. אינה מצויה בגסי הרוח. וגרסי' במדרש התורה נמשלה למים, שנא’ (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים, מה המים אינן מתכנסין אלא במקום אשבורן, כך התורה אינה מצויה בגסי הרוח. פי' אשבורן מקום נמוך. וכל המתגאה, הקב"ה שונאו, והוא משוקץ ותועבה, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. והמנהיג את עצמו במדת הענוה, יותר גדולה היא נותנת לו ממה שנותנין הכסף והזהב לגסי הרוח, שנא’ (משלי טז, יט) טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים.

כל המתגאה בוזה את המצות, שנא’ (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו. מאי תשפילנו, שלא יתנשא בעשיית המצות והצדקות והמעשים טובים, כי בגובה אפו יראה בעיניו שהוא גנאי לעשות המצוה. ד"א תשפילנו לגהנם, שנא’ (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. כי הואיל ובוזה את המצות ואינו עושה אותן, במה יזכה לגן עדן. אבל החסידים והענוים רודפים אחר המצות, ומפני ענותנותן יראה להם שהוא שבח גדול עשיית המצות, וחיים לעולם הבא, שנא’ (משלי ז, ב) שמור מצותי וחיה.

ומשתדלים לעשות את המצות בעצמן ולא על ידי אחרים. ולא די להם שמוציאין עצמן ידי חובתן, אלא שמשתדלים להוציא את הרבים ידי חובתן. נמצאו זוכין ומזכין לאחרים.

בראש השנה מתפללין בעד הצבור, ותוקעין את השופר, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן, וביום הכפורים מתפללין ומתודין לפני אביהם שבשמים בעד הקהל. ואפי' גדול הדור אינו חושש לכבודו אלא לכבוד השם ית', שכבודו של אדם כאין וכאפס, ואין כבוד אלא להב"ה בלבד, שנא’ (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. וכל המכבד עצמו ובוזה מצותיו של הב"ה סופו בא לידי בזיון, אבל מי שהוא משפיל את עצמו ומכבד מצותיו של הב"ה, סופו הוא ית' שמו משפיע לו מכבודו, שנא’ (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. לפיכך שני אנשים, גדולי הדור, ישתדלו כל אחד מהם להתפלל בעד הקהל בשבתות ובימים טובים, או יעשו פשרה ביניהם, יתפלל האחד תפלת יוצר, והב' מתפלל תפלת מוסף. ואם מוציאין שני ספרים, יוציא האחד מהם הספר השני עם השליח צבור. ושנינו במ' תעניות בפרק ראשון, יום טוב ראשון של פסח, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר, ר"ל האחרון המתפלל לתפלת מוסף. יראה ששני אנשים היו מתפללים בעד הקהל בימים טובים, האחד היה מתפלל תפלת יוצר והשני היה מתפלל תפלת מוסף, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן. והיו רודפים אחרי עשיית המצות, כדי לזכות לאחרים, והיו מתפשרים זה עם זה. וחסידים הראשונים היו לשין ואופין את המצה, לחיבוב המצוה ולכבודה. ואפי' גדולי הדור, ואפי' היה להם כמה עבדים וכמה שפחות, הן היו עושין בעצמן, לכבוד המצוה. והן היו עושין הסוכה בעצמן, והן היו קושרין את לולביהן בעצמן, והם היו מוליכים אותם לבית הכנסת על ידם ולא על ידי אחרים. כדגרסי' במסכת סוכה כך היה מנהגם של אנשי ירושלם, אדם יוצא מפתח ביתו ולולבו בידו, נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו, לנחם אבלים ולבקר חולים ולולבו בידו. וזהו מנהגם של חסידים וענוים ואנשי מעשה. והיה כל מנהגם בענוה בכל מעשיהם ובכל עניינם, והיו מתרחקים עד מאד ממדת הגאוה. והיו מזכירין תמיד דברים ששוברין את הלב, כדי שיכנעו וכדי שלא יבאו לידי גאוה. וגרסי' במס' זבחים כשהיה כהן גדול יוצא מלשכת הגזית, היו ישראל מהלכין אחריו והיו אומרים דברים שמביאין את האדם לידי הכנעה ולידי ענוה, כדי שלא ירום לבבו בראותו שישראל מהלכין אחריו לכבודו. ומה היו אומרין. מקצתן היו אומרים, כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור. ומקצתן היו אומרים, אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו. ומקצתן היו אומרים, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. ומקצתן היו אומרים, אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. והיו מהלכין אחריו ומכריזין ואומרין כיוצא בדברים אלו, כדי שיזכור שאדם עפר ואפר רמה ותולעה, וכדי שלא ירום לבבו.