השער השני: בברכת הלחם והזימון וברכת המזון.

חמשה מינין שבפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כל זמן שהן בשבולת נקראין תבואה, שכוסמין שבולת שועל ושיפון ממין חטין ושעורין הן, ואחר שדשין ובוררין וזורין אותן נקראין דגן, ואחר שטוחנין ומרקדין ולשין ואופין אותן נקראין פת, והאוכל מהן או מאחד מהן כשהן פת חייב ליטול ידיו תחלה, ואפי' לחולין. דאמ' ר' אלעזר סמכו חכמים נטילה לחולין מן התורה. וישתדל אדם ליזהר בנטלת ידים, שגדול עונש המזלזל בדין. כדגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, דרש רב עוירא, זימנין אמרי ליה משמיה דרב אמי וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, שנא' (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמ' רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמ' ר' אמי, שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. אמ' ר' יהודה, וסימניך ע"ל נ-טילת י"דים, ראשי אותיות עני, ר"ל בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני. [ואמר ר' יהודה] והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. והכורך ידיו במפה, אפי' לא יגע המאכל לידיו, צריך נטילה. המאכיל לאחר אינו צריך נטילת ידים. המאכיל והאוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים. האוכל כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האוכל פירות אין צריך נטילת ידים, דתניא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ובלבד שיהיו ידיו נקיות. וצריך ליטול מכלי שמחזיק רביעית או יותר, כמו שכתבתי למעלה בפרק שני. ואע"פ ששיעורן ברביעית, יוסיף מים, כדי שיטול בשפע. דאמ' רב חסדאי, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. היה יושב לאכול ובתוך הסעודה יצא להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת. ואם שח עם חבירו בתוך הסעודה יטול שתי ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ואיפשר בתוך השיחה שהסיח דעתו מן הסעודה שהכניס ידו לגופו למקום שצריך נטילת ידים אם הכניסו לשם, או אם הרג כנה כשהוא בתוך השיחה שלא לדעת. היה יושב לאכול לא יתן פרוסה לשמש אלא א"כ ידע בו שנטל ידיו.

וצריך אדם ליטול ידיו לארבעה דברים, לקרית שמע, ולכל דבר שטיבולו במשקה, ולאכול פת, ולתפלה. סימן שטפתני, ש-מע, ט"יבול, פ"ת, ת"פלה. אבל אין מברך על נטילת ידים אלא על נטילת ידים של בקר כשיקום ממטתו ועל נטילת ידים של אכילת פת בלבד, אבל לכל דבר שטיבולו במשקה או לתפלה או לקרית שמע נוטל את ידיו ואינו מברך. וכל היום כשעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, נוטל ידיו ומברך אשר יצר, עד ומפליא לעשות. ואם רצונו לאכול מיד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר. וכשיטול ידיו לאכול ינגבם היטב קודם שיבצע, דאמ' ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, שנא' (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. לחמם, לח מים, לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים. ומיד אחר נטילת ידים יברך המוציא, ואל יפסיק ביניהם, כדגרסינן במ' חולין שלש תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, פי' ברכת המוציא. וגרסינן בירושלמי התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. ואם שח בנתים בענין הסעודה, כגון שאמר [הביאו מלח,] הביאו לפתן, אין בכך הפסקה, והוא הדין אם אמר תנו מאכל לבהמה, שאין בכך הפסקה, שמענין הסעודה הוא, דכתי' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וברכת המוציא הוא מדברי סופרים, ותקנוה מקל וחומר מן ואכלת ושבעת וברכת, והלא דברים קל וחומר, ומה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש.

וצריך לברך המוציא על השלמה, כדגרסי' במסכת ברכות הביאו לפניו פתיתין ושלימה, ר' יוחנן אומר שלימה מצוה מן המובחר, פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על הפרוסה של חטין ופוטר השלימה של שעורים. אמ' רב נחמן, וירא שמים מקיים שתיהן, מניח הפרוסה לתוך השלימה ובוצע. ולא יבצע עד שישלים הברכה, ואם בצע ואחר כך בירך, הרי זה רעבתן, ועליו נאמר ובוצע ברך נאץ ה', ר"ל ובוצע ואחר כך בירך. ויתן ריוח בין לחם ובין מן, כדי שלא יבליע המ"ם. ויטבול מיד בתבשיל או במלח. וצריך לבצוע בפת מן המקום היפה והמבושל כל צרכו, כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו, כמו שכתו' במנחת כהן, תפיני מנחת פתים, וגרסי' במ' זבחים תופיני, שתהא אפייתו נאה. אבל הבוצע מן המקום שאינו מבושל, הרי זה מזלזל במצות, וכאלו נאץ להב"ה, וסמך לדבר ובוצע ברך נאץ ה', ברך כתי', פי' שאינו מבושל כל צרכו. ולא יבצע בציעה קטנה פחות מכזית, ולא גדולה יותר מכביצה, שהבוצע קטנה יראה צר עין, והבוצע גדולה יותר מכביצה נקרא רעבתן. וצריך בעל הבית לבצוע, כדי שיבצע בעין יפה, ויתן הבציעה לפני המסובין, ולא יתן אותה בידם. והאורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית, ובברכת הטוב והמטיב אומר, הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה, אותו ואת בניו ואת כל אשר לו. בד"א אם הן שוין בחכמה, אבל אם יש בהם מופלג בחכמה הוא מברך. שכח ולא בירך המוציא, אם נשאר מן הפת שיש לו לאכול באותה סעודה כזית מברך, ואי לא לא. ואם נסתפק אם בירך המוציא ואם לאו לא יברך, מפני שברכת המוציא היא מדרבנן, ואין מברכין על ספק דבריהם, כמו שכתבתי.

וכשמברך המוציא יאחוז הככר בשתי ידיו בעשר אצבעותיו. וברכת המוציא יש בה עשרה תיבות, כנגד עשרה מצות התלויות בפת, ואלו הן, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כלאים, לקט, שכחה, ופאה, בכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. וכנגד עשר התיבות שיש בפסוק מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וכנגד [עשרה תיבות שיש בפסוק] ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.

ואחר המזון נוטל ידיו פעם אחרת, אם הוא איסטניס ורגיל בהן, ולא יברך עליהן כלל. ואע"פ שאמרו חכמים מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר פסקו התוספות שעיקר מים אחרונים שהיא בשביל מלח סדומית שמסמא את העינים, והאידנא אין מלח סדומית מצוי בינינו ולא צריכין ואין מקפידין עליהן. ואפי' הכי אכתוב דינן. תניא מים אחרונים הרגו את הנפש, ועוד מפני מלח סדומית שמסמא את העינים. מה בין מים ראשונים למים [אחרונים]. מים ראשונים [צריך] שיגביה ידיו למעלה, כדי שלא יחזרו ויטמאו את הידים, וסימן לדבר וינטלם וינשאם, וכן תרגימו ותשאני רוח ונטלתני רוחא, וז"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ומים אחרונים בהפך, כדי להסיר את הזוהמא. מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ומים ראשונים בין בכלי בין על גבי קרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא, מפני שהחמין מעפפין לידים ואינן מעבירין הזוהמא. והני מילי חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו קודם ברכה, אם הוא דבר שאם יוציא אותו מפיו אין בו מיאוס, יוציאנו מפיו ויברך, ואם הוא דבר שיש בו מיאוס אם יוציאנו מפיו, מסלקו לצד אחד ומברך. שכח והכניס משקין לתוך פיו קודם ברכה, כתב הרא"ש ז"ל שבולעין ומברך עליהן. אמ' שמואל עושה אדם צרכיו בפת, והלכתא כוותיה, והני מילי במידי דלא מאיס, אבל במידי דמאיס לא. והילכך אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו מי מאיס בזה, ואם מי מאיס ביה שרי. ואין נוטלין הידים בו, בין חי בין מזוג, אפי' נטילה שאינה צריך אכילה. ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלין. וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין הנמאסין על ידי זריקה. אבל מידי דלא מאיס, כגון רמונים ואגוזים שרי. וגרסי' במ' סופרים אין נוהגין בזוי באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על קופה מלאה קטניות או על עיגול של דבלה, מפני שנהגו כן. אין סומכין באוכלין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין באוכלין, אלא א"כ היו ראויים לאכילה אלו עם אלו, ואוכלין ביחד. ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינו נמאס, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאס, ולא גלוסקאות לעולם.

כלל ידוע בכל אוכלין ובכל משקין שבעולם שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. דתנו רבנן קודש הילולים לה', מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. כי בתחלה הוא קדש, שהוא של הב"ה, ואין אדם יכול ליהנות ממנו עד שיברך עליו, הרי ברכה לפניו. ואחר שאכל, הילולים, ר"ל טעון ברכה והלל להב"ה שנתנו. ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפי' אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו, אמ' הב"ה למלאכי השרת, בדין אני נושא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והן דקדקו על עצמם עד כזית. וגרסי' במדרש השכם אמר הב"ה, כשם שישראל נושאין לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאין לי פנים. אדם מישראל עני, יש לו ארבעה או חמשה בנים, והן נוטלין ככר אחד ואוכלין, ואינן שבעין, שאין דאי סיפוקם, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת. אף אני נושא להן פנים ומברכם ומספיק להם המעט, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה, אתך בקרבך. ודרשו ז"ל וברכת זו ברכת המזון, את ה' אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. ועוד רמז לברכת המזון בפרשת המן, והוא שנא' (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה', וידיעה זו היא שיזכירוהו בברכה על אכילת המן, כמו אלהים ידענוך ישראל, וכתי' (דברי הימים א כח, ט) דע את אלהי אביך ועובדהו.

וכשבירך ברכת המזון צריך שלא יהיה השולחן ריקן בלא פת, כדגרסינן במ' סנהדרין כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' (איוב כ, כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והטעם כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום, על מה תחול הברכה. וסימן לדבר, שהשולחן שהיה במקדש, שהיה עליו לחם פנים, לא היה לן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים, והיה מספיק להם המעט ממנו. דתניא הגיעני בחלקי מלחם הפנים כפול. ומאותו לחם שהיה במקדש היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם. ולפיכך צריך אדם כשיברך ברכת המזון שישאיר פת על השולחן, ואפי' מעט ממנו, כדי שתחול הברכה ויתפשט המעט ברבו.

וצריך אדם לסלק הסכין מעל השולחן בשעה שיברך ברכת המזון. והטעם מפני שהמזבח נקרא שולחן, דכתי' (יחזקאל מא, כב) ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתי' (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. והמזבח הוזהרנו שלא להניף עליו ברזל, שנא' (שמות כ, כא) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והטעם לפי שהוא כחו של עשו הרשע שנתברך בו, שנא' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה וגו', וכתיב (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, לפיכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן הוזהרנו לסלק החרב מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוקש השולחן למזבח, ועוד שהחרב הוא מחריב והוא סבת החרבן והשולחן הוא סבת היישוב והשלום, והחרב מקצר ימיו של אדם והשולחן מאריך ימיו. דתניא כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. והטעם לפי שהשולחן מכפר במקדש, ומתוך שהוא מאריך על שולחנו בא עני ויטול פרוסה ויתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השולחן בכוונה זו סבה לצדקה, וכתי' (משלי יב, כח) באורח צדקה חיים, ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ועוד שהיה במזבח הקטורת, שהיה מכפר יותר מן הקרבנות, שמונה מיני בשמים. ארבעה בשמן המשחה ואלו הן, מור וקנמן בשם וקנה בושם וקדה, וארבעה בקטורת המפורשת בכתוב, ואלו הן, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה. כך נצטוינו לברך על השולחן שמונה ברכות ואלו הן. א' על נטילת ידים, ב' המוציא, ג' בורא פרי הגפן, ד' ברכה אחת מעין ג' על הגפן, וארבעה ברכת המזון, ג' מן התורה, וסימנם ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב, ז' ברכת הזן, ה' ברכת הארץ, ב' בונה ירושלים. וכן זהב בגימטריא דוד, רמז למלכות, דכתיב (שמואל ב ט, יג) יאכל על שולחן המלך. וא"ר שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.

האוכל כזית משבעה המינין הכתובים בפסוק ארץ חטה ושעורה, חייב לברך לפניהם מדרבנן ולאחריהם מן התורה, שדרשו חכמים ואכלת ושבעת שביעת גרון. ואם אכל ממאכלים אחרים כזית, חייב לברך לפניהם ולאחריהם מדרבנן. מי שאכל כזית מחמשת המינין הנקראים לחם, שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, חייב לברך לפניהם בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ואחריהם ברכת המזון. והן ארבע ברכות שהתקינו משה ויהושע ודוד ושלמה ורבנן שביבנה, כל אחד ואחד מאלו התקין ברכה אחת מהן. דתניא כיון שירד המן לישראל תיקן להם משה ברכת הזן, כיון שנכנסו לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, דוד ושלמה תקנו ברכת בונה ירושלם, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה. וברכת הטוב והמטיב פתחת בברוך, והיא סמוכה לחבירתה, מפני שהיא מדרבנן, כדי לחברה לשלש ברכות שאמרתי.

טעה, ולא אמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה, לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך. דתניא ר' אלעזר אומר, כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום המדי אומר, צריך שיזכיר בה ברית, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם. ר' יוסי אומר, צריך שיזכיר בה תורה, שבזכות התורה ירשו הארץ. ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא להוסיף. טעה ולא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם, לא יצא ידי חובתו. ובשבתות מתחיל ברכת ירושלם בנחמה, ואומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבית בחירתך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, וחותם בנחמה, ואומר בא"י מנחם ציון בבנין ירושלם. דתניא בשבת [מתחיל] בנחמה ומסיים בנחמה. ואומר קדושת היום באמצע, ר"ל רצה והחליצנו בשבת, ויעלה ויבא בימים טובים. שכח ולא אמר רצה והחליצנו בשבת או יעלה ויבא בימים טובים, אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אם בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת, ואם ביום טוב, ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם לא נזכר והתחיל בברכת הטוב והמטיב, חוזר לראש הברכה. ואם שכח בברכת המזון יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד, או על הנסים בחנוכה ובפורים, אינו חוזר, אבל בשבת חוזר. כדגרסי' בתוספתא דברכות שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש או בחנוכה או בפורים או בחולו של מועד אינו חוזר, משום דלא מיחייב באכילת פת דליחייב בברכת המזון ויכיל למיכל דברים אחרים, אבל בשבת מחוייב למאכל שלש סעודות פת ודאי חוזר. ומכל מקום כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב, אומר בראש חדש, ברוך שנתן ראש חדש לעמו ישראל לזכרון, בא"י מקדש ישראל וראש חדש לזכרון.

אכל מהלך אכל מעומד. גרסי' בירושלמי א"ר מונא, אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ולאו הילכתא. ובגמ' דידן אומר, אוכל כשהיה מהלך עומד ומברך, אכל מעומד יושב ומברך, אכל מיושב לא יהיה מיסב ומברך, מפני שנראה כי הוא דרך גאוה, אכל ושכח לברך יברך במקום שנזכר, ואם לא בירך לכתחלה אינו רשאי לברך אלא במקום שאכל. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים, מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך, לא שנא שוגג ולא שנא מזיד, צריך לחזור למקומו ולברך. ברך במקום השני, אם היה שוגג, יצא, ואם היה מזיד, לא יצא. אכל ונסתפק אם בירך ואם לאו יברך מפני שברכת המזון היא מן התורה וספק דאוריתא מברכין עליו. עד כמה מברך, עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול. אמ' ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה.

וברכת המזון טעונה כוס של יין, אבל לא שאר משקין, ואפי' אם קבע סעודתו עליהן. ואפי' יחיד צריך כוס לברכת המזון, וצריך לחזר אחריו, ולא יאכל אלא אם יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון. דוקא מצפה אותו, ואיפשר שיהיה לו וימתין, ואפי' יעבור זמן אכילה אחת. ומעשה באמימר, שלן בתענית במוצאי שבת, מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו. ואם אין יין מצוי באותו היום יכול לברך על שכר. וצריך שלא יהא הכוס פגום. כדגרסינן בפרק ערבי פסחים טעמו פגמו. ר' יהודה קפיד אכסא פגימא. ודוקא ששתה ממנו, אבל אם שפך ממנו בכלי אחר לא חשיב פגום. פי' הרשב"ם דוקא לכתחלה קפוד, אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו. ורבינו יואל כתב דאפי' בדיעבד ושאין לו אחר אין לברך עליו. והר' מאיר מרוטנבורק היה נוהג לברך עליו בשעת הדחק, וכתב עוד, שאם החזירו היין של כוס פגום לתוך הקנקן, שאין לחוש כלל מלברך על יין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל. ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין ולתקנו בכך. וכן יש בירושלמי. ויש אומרים דאפי' על ידי מים מיתקן. וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד, אמ' ר' זירא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון, הדחה, ושטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו. תאנא הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, ומפרש בתוספתא שאם קנחו יפה שפיר דאמי. חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דתניא מודים חכמים לר' אלעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן מים לתוכו, ופי' הר' יצחק אלפאסי ז"ל שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, כדי להודיע שבח הארץ שיינה תקיף וצריך לערב בו מים. ור"ת פי' חי מזוג ולא מזוג, שמוגזו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי, על חד תלתא מיא. ויין שלנו אין צריך מזיגה. ורש"י פי' חי שמוזגו בכוס עצמו ולא ימזגנו בכוס אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה ומברך בו מיד, כלומר בעודנו חי קודם שימות, ר"ל שלא ישתנה עינו וטעמו וחשוב כמת. ויש מפרשין על הכלי שיהיה שלם, כדגרסי' בבבא קמא הכלים שבירתן היא מיתתן. וטוב לצאת ידי כל המפרשים מלא כמשמעו, דאמ' ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. בעיטור, רב יהודה מעטר להו בתלמידי, פי' שהיה מושיב תלמידיו סביביו בשעת ברכה. רב חסדא מעטר להו בנטלי, פי' בכוסות, שהיה מניח כוסות אחרים נאים סביביו להדרו בהם. עיטוף, רב פפא מיעטיף ויתיב, רב ששת פריש סודרא ארישיה ונוטלו בשתי ידיו, דאמ' רב חיננא בר פפא, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ומגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא אוכל על גבי קרקע, דכתיב (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו', ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן, כדי שיהא נראה לכל המסובין. ונותן בו עיניו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. אמ' ר' יוחנן אנו אין בידינו אלא ארבעה, וסימן חמש"ה, חי, מלא, שטיפה, הדחה. והרמב"ם פסק כר' יוחנן, אבל הגאונים והתוספות פסקו כרב פפא. ורב ששת דבתראי נינהו ועבדי עובדא. וחייבו כל העשרה דברים חוץ מן העיטור. אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה, ופי' רש"י ז"ל שלא ישיח המברך משיתנו לו הכוס לברך, וגם המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך. אמ' רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון, שאין דעתו מיושבת עליו, מפני שיירא שמא ייזוק. ויש אומרים, אדרבה, לברך על השלישי, לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו [כוס] בפני עצמו.

מותר לברך בכל לשון. כדגרסי' במ' שוטה ואלו נאמרין בכל לשון, ברכת המזון, דכתי' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, בכל לשון שאתה מברך. וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בשפתיו. ואם לא השמיעה לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. וגרסי' בירושלמי שכור מהו שיברך. אבא בר אבין אמ', חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, שכור מהו שיברך. אמ' ליה, ואכלת ושבעת וברכת, אפי' מדומדם, פי' נרדם ואינו מיושב בדעתו.

אין חייבין בזימון פחות משלשה, דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והזימון הוא שיברך אחד מהן ויאמר נברך שאכלנו משלו, והן עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן. ואם היו ארבעה או חמשה אינן רשאין ליחלק, ואין אחד מהן רשאי ליחלק ולברך לעצמו, ואע"פ שישאר שיעור זימון. אבל אם היו ששה, יכולין ליעשות שתי כתות, שלשה שלשה, וכל כת מזמנת לעצמה. היו עשרה, אינו רשאי אחד מהן ליחלק, מפני שהזימון נשתנה לעילויא, ומזכירין השם ואומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, ואין אומרים נברך לאלהינו. ומשם ואילך אין חילוק בין מאה לאלף או רבוא. וכל המשנה מזו הנוסחא, כגון שאמ' נברך על המזון שאכלנו משלו, או שאמ' למי שאכלו משלו, או שאמר במקום ובטובו חיינו מטובו או במקום חיינו חיים, הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון, אבל כשאין עשרה לא. ואם היו בסעודת חתנים, והיו עשרה או יותר, אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. וכל זמן שאין שלשה מצוה להם ליחלק, בד"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אחד יודע ושני אינו יודע, היודע מברך והשני יוצא בשמיעה. והני מילי, כשהשני מבין לשון קדש ואינו יודע לברך, יכוין לכל מלה ומלה ויצא. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות. ושנים שאכלו כאחד, טוב שיחזרו אחר השלישי, כדי שיברכו בזימון. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. אמ' רב ספרא, והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמ' רבא, לא אמרנן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עליהו, אבל קדימו הנך ואזמינו עליהו, פרח מינייהו זימונא.

שנים שאכלו דגן ואחד ירק פסק הרא"ש ז"ל שמצטרף עמהם לזימון, אבל שנים שאכלו ירק והאחד דגן אינן מצטרפין. בד"א בשנים שאכלו דגן ואחד ירק להצטרף לזימון, אבל לברך ולהוציא השנים ידי חובתן לא, עד שיאכל כזית דגן. וכן שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין ומברכין ברך אלהינו, אבל שלשה דגן וארבעה ירק לא, מפני שצריך רוב ניכר. שלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו ויוצאין השנים ידי חובת זימון, אבל הוא עצמו לא יצא, דאין זימון למפרע. אבל אם הקדימו השנים וברכו, נטל מהם הזימון, כ"ש אם בירך כל אחד ואחד מהשלשה לעצמו, שאין חוזרין ומזמנין.

שתי חבורות שאכלו, אם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון, ואם לא, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תאנא אם היה שמש ביניהם השמש מצרפן. קטן אם יודע שמברכין מזמנין עליו, אבל אינו מוציא אחרים ידי חובתן, מפני שאינו מחוייב בברכה מן התורה. זה הכלל, כל מי שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתן, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ויש אומרים שאין מזמנין על הקטן עד שיביא שתי שערות. כדגרסי' בירושלמי אמ' ר' יוסי, כמה זמנין אכלית עם תחליפא ועם בנימן בר שישא חבירי, ולא זמינו עלי עד דאיתי שתי שערות. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל אין מוציאין אחרים ידי חובתן, שחיובן מן התורה. ואין מזמנין על הנשים אבל הם מזמנין לעצמן. שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לחוץ, אם יכול לשמוע הברכה מפי המברך מזמנין עליו, ואחר כך חוזר ומברך לעצמו. וצריך אדם אם רואה שנים שאכלו כאחד, או תשעה, שיאכל עמהם אפי' דבר מועט, כדי שיצטרפו לשלשה או לעשרה, ואפי' שאכל והוא שבע, אם עדיין מתאוה לשום מאכל, אוכל עם אחרים ומצטרף לזימון. דתניא רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא בעלאתה. רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל. אמ' ליה רב, מאי דעתיך, אי לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא. אמ' ליה, אלו הוו מייתי ארדדליא וגוזליא למיכל, לא אכלינן. וחייב הגדול לברך, ואע"פ שבא בסוף הסעודה. כגדרסי' במ' מגלה אמ' רבא בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנא' (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אבל כהן תלמיד חכם חייב לברך, ואפי' שהיו מסובין באותה סעודה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, ר"ל ברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון, שנא' (ויקרא כא, ח) קדוש יהיה לך.