מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, וכל המתעצל בהספד אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקברו בחייו. ומצות ההספד, שירים קולו, ויאמר עליו דברים של צידוק הדין ודברים של הספד, כדי להרבות בבכיה. ויזכור שבחו, ואל יפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכיר מדותיו הטובות ומוסיף בהן קצת, רק לא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, אל יזכיר שבח שלא היה בו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתן וחסידותן, ומבקשים עליהם רחמים שיהיו בני העולם הבא. ובחוליו של אדם שימות בו, יראה אם הוא מקובל לפני הב"ה ואם הוא מן העולם הבא ואם לאו. דתניא פניו מוריקות סימן רע לו, אין פניו מוריקות סימן יפה לו. פניו למעלה סמן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו. פניו אל הקיר סימן רע לו, אין פניו אל הקיר סימן יפה לו. וגרסי' באבות דר' נתן בן עזאי אומר, מת מתוך היישוב סימן יפה לו, מתוך הטירוף סימן רע לו, מתוך הדיבור סימן יפה לו, מתוך השתיקה סימן רע לו, מתוך דברים בטלים סימן רע לו, מתוך דבר מצוה סימן יפה לו, מתוך השמחה סימן יפה לו, מתוך עצבות סימן רע לו, מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכיה סימן רע לו, בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, בערב יום הכפורים סימן יפה לו, במוצאי יום הכפורים סימן רע לו. ע"כ. ונשים נמי מספידות אותן בין האנשים ובין החכמים, כראוי להם, דתנן אפי' עני שבישראל לא יפחות פחות משני חלילין ומקוננת להספד אשתו. תניא באבל רבתי במקום שמספידין, פי' שרגילין להשכיר מקוננות בשכר, משכיר להספיד על אשתו, ואם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה, ומוציא בעל כרחו של בעלה. תניא קטן בן כמה שנים היה ראוי להספיד עליו. ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל, עניים בני שלשה, עשירים בני חמשה. ר' יהודה אומר משמו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה. והלכה כר' יהודה. בני עשירים כבני חכמים כבני מלכים לענין שבח מעשיהם. תינוק שיודע לישא וליתן, יוצא במעשיו. אין לו מעשים, יוצא במעשה אבותיו, אין מעשים לאבותיו, יוצא במעשה קרוביו. פי' כשמספידין אותו, מזכירין לו שבחיו או של אבותיו או של קרוביו. האשה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד בעלה, שעולה עמו ואינו יורדת עמו. קטן שעברו עליו שלשים יום, אומרים עליו צידוק הדין וקדיש. יורשין שאין רוצין להספיד מוציאין על כרחן, דהספדא יקרא דשיכבי הוא. ואם צוה שלא יספדוהו, שומעין לו, הואיל ומחל על כבודו כבודו מחול.

אסור לתלוש על המת אפי' שערה אחת, בין מן הראש בין מן הזקן, אחד איש ואחד אשה. ואסור לשרוט בשרו, בין ביד בין בכלי. אבל על אדם גדול בתורה שמת, אם אינו מכוין אלא על תורתו ומצות שהיו בידו שבטלו, מותר.

חכם שמת, בית מדרשו בטל. פי' שמספידין אותו כל שבעה, ואחר ההספד אין מתקבצין תלמידיו בבית, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם.

אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, ובני עירו נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבים בדרום יושבין בצפון, והיושבין בצפון יושבין בדרום.

נשיא שמת, כל המדרשות בטלין, ומספידין אותו בכל המקומות כל שבעה, ואחר ההספד אין נכנסין לבית המדרש, אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם. ובני עירו מתפללין בבית האבל כל שבעה, בין בחול בין בשבת. ואין נכנסין לבית הכנסת אלא לקריאת התורה בלבד, מה שאין בחכם. ואף שאין בית הכנסת בטל, אלא מקצת העם מתפללין בבית הכנסת ומקצת העם מתפללין בבית האבל.

גאון שמת, מוסיפין לו בענין ההספד, ומכניסין אותו לבית המדרש, ומכניסין את המטה למקום שהיה דורש, וסופדין אותו התלמידים וקהל ישראל. וכשמוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות. וליום שלישי ושביעי וליום שלשים עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ושוב אין מבקרין אותו עד תכלית שנים עשר חדש, ומשכיבין אותו ומבקרין אותו.

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקין עמו לכל דבר, אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. בד"א שאין מתעסקין עמו בכל דבר, ברחוקים, אבל הקרובים הראויים להתאבל עליו קורעין עליו. איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון מי שאומר, ראו שאני עולה לאילן, ונופל ומת, אבל אם לא אמר כלום, אלא עלה ונפל ומת, איכא למימר שמא נאנס ונפל שלא לדעת, ואין מונעין ממנו כל דבר. וקטן, אפי' מאבד עצמו לדעת, חשוב כאלו שלא לדעת, הואיל ואינו בן דעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס, כגון שאול, אין מונעין ממנו כל דבר.

מנודה שמת בנדויו, דינו כמאבד עצמו לדעת, ואין מתעסקין עמו לכל דבר, ולא עוד אלא שמבזין אותו וסולקין את ארונו. בד"א במנודה שנדוהו מפני שעבר על דברי תורה, אבל אם נידוהו בשביל ממון, כיון שמת פטור מגזירתם, ואין סולקין את ארונו ומספידין אותו כראוי.

הפורש מן הצבור, והן הפורקים מעליהם עול המצות ואינן בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד מועדות ובישיבת בתי כניסיות ובתי מדרשות, והמשומדים והמינים והמסורים, אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אלא אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים. וכתב הר' יצחק גיאת ז"ל מכאן שהאבלים של שאר מתים לובשין שחורים. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר.

הארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיימת, עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלים עליו, ואם אין שלדו קיימת, אין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים.

אשה שהיה בעלה עמה צלוב בעיר, אשתו עמו צלובה בעיר, אביו ואמו עמו צלובין בעיר, הרי אלו לא ישהו בתוכה, אלא אם כן היא גדולה כאנטוכיא, ולא ישהה בצד שהצלוב בו אלא לצד האחר. ועד מתי אסור, עד שיכלה הבשר כולו, שאין הצורה ניכרת בעצמות.

עושין כל צרכי המת מנכסיו, ומוציאים מהיורשים על כרחם, כמו שכתבתי למעלה, ועושין לו תכריכין וצרכי קבורה, וסופדין אותו כבני משפחתו, ומוציאין מהיורשים אפי' המצבה שמציינין בה את הקבר. ואין שומעין לאומרים אל תקברוהו מנכסיו, מפני שהוא גנאי לכל החיים ולא משום גנאי משפחתו בלבד. אבל אם לא הניח נכסים כדי לעשות לו מהן תכריכין וצרכי קבורה, ואם אין לו בנים או אחים, או אם יש לו בנים ואחים אבל הם עניים או אינן עמו במקום שמת, גובין לו מעות לעשות לו תכריכין וצרכי קבורה. גבו לצרכו מעות או שאר דבר והותירו, אם גבו סתם ולא ייחדו לזה המת, יעשו מהנותר צרכי שאר מתים, ואם ייחדו לזה המת, יתנו ליורשיו כל מה שהותירו, בין מעות בין שאר דברים.

מת ותכריכין אסורין בהנאה, ר"ל תכריכיו אחר שנתנו אותן עליו. אבל אם הוזמנו לו ועדיין לא נתנום עליו, אינן אסורין בהנאה. וכן אם נתנום עליו ולא הוזמנו אינם אסורים. ונויי המת המחוברין לגופו, כגון פיאה נכרית, פי' שהיו רגילין למכור השער של אדם לחבירו מחיים, אבל אם למת, שער שקנה מחבירו והיה מחובר לגופו, אסור ליהנות בו. בד"א בסתם, אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים לו לבנו או לצורך דבר אחר, מותרין, חוץ משערו ממש, שאפי' צוה שיתנו אותו, אין נותנין אותו, מפני שהוא אסור בהנאה כגופו. אשה שנגמר דינה ויוצאה ליהרג, מותר ליהנות משערה מחיים, שאין אוסר בהנאה הגמר דין אלא המיתה עצמה, אבל בהמה שנגמר דינה ליסקל, אסור ליהנות ממנה, ואפי' מחיים.

כל הבגדים והכלים הנשלכין על המת במרירות נפש, כדי שיהיו נקברים עמו, אם נגעו במטה הנקברת עמו, אסורין בהנאה. אבל אם מניחין המת על מצע, או שנותנין כר או כסת תחת מראשותיו, או שפרשו סדין או טלית על המטה או על הארון שמוליכין בו את המת לקוברו, אינן נאסרין. וכל המציל כלים הראויים לקבור אותם עם המת, כאלו גזל את המת. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא נגעו בארון מצילין, משנגעו בו אין מצילין. אבל מלמדין את האדם שלא יתן על המת יותר מדאי, דתניא כל המרבה על מת הרי זה עובר משום בל תשחת. דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר צדוק אומר, מנוולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מרבה עליו הרמה. כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה, חוץ מהסל והמגרפה המיוחדין לקבורה. מתירין שערן של כלות ומגלין פניהם של חתנים, ר"ל כשהם מתים, ונותנין דיו וקולמוס בצדו, ואין חוששין משום דרכי האמורי. תולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו, משום עגמת נפש. עושין חופות לחתנים ולכלות, ותולין בהם דברים שלא הביאו לצורך נפש. תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים. ובענין הציצית כתב הרמב"ם אין בה שום ספק שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית.

ת"ר בראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו ממיתתו, מפני שהיו מוציאין עליו יציאות רבות, עד שהיו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל הזקן ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן. אמ' רב פפא, והאידנא בסודרא דבר זוזא, פי' טלית ששורה זוז אחד. תניא ר' נתן אומר, כסות היורדת עם המת עולה עמו לעתיד לבא. והלא דברים קל וחומר, ומה חטה שקוברין אותה ערומה יוצאה כשהיא מלובשת, מת שנקבר בתכריכיו אינו דין שיצא והוא לבוש. וצוה ר' ינאי לבניו, אל תקברוני בכלים לבנים, שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, ולא בשחורים, שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים צבועין קצת. והאידנא נהגו בלבנים, וכן ראוי לעשות. וכתב הרמב"ם ז"ל מנהג ישראל במתים ובקבורה מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרין לחייו, ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמים, אפי' לנשיא שבישראל, שזו השחתה וגסות רוח. ע"כ.

בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שמשחירין בשני בצורת, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש, פי' מטה נאה, ועניים בכליבה, פי' שק, והיו עניים חיים מתביישין. התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה. לפיכך אין לשנות העניים מן העשירים.

תינוק כל ל' יום יוצא בחק, ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, משום ייחוד, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואין עומדין עליו בשורה. מבן שלשים יום ואילך, עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

עיר שבה שני מתים כאחד, מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני, ואם היו מלינין הראשון מוציאין את השני. חכם ותלמיד חכם, מוציאין החכם קודם. תלמיד חכם ועם הארץ, מוציאין תלמיד חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידי חכמים, שניהם עמי הארץ, מוציאין הראשון. פי' הראשון אותו שמת תחלה. איש ואשה, מוציאין את האשה, מפני שקרובה לניוול. אחת יולדת ואחת שאר נשים.

מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש חבורות בעיר, וכל אחת מתעסקת במתים ביומה, כל אחת מותרת במלאכה ביום שאינו יומה. בד"א שלא בשעת הוצאה, אבל בשעת הוצאת המת, הכל בטלים. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שופרא דשיכבא, וחזא להנך אינשי דעבדי עבידתא. אמ' בשמתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא. אמרו ליה, חבורתא איכא. וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלוהו עד שיהיה לו כל צרכו, בר נידוי הוא. וכמה כל צרכו. אמ' שמואל בר אידא משמיה דרב, תריסר אלפין גברי ושיתא אלפיה שופריה. אין שואלין שלום זה לזה והמת בעיר. בד"א, בכפר קטן, אבל בעיר גדולה שואלין.

אין מלינין את המת אלא לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות, או כדי שיבואו אנשים מעיר אחרת שהן צריכין לכבודו. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, פי' המצוה לקרוביו לקברו מיד, והמדחה מטת אביו ואמו, וממהר להוציאן מיד, הרי זה מגונה. אבל אם היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שגשמים מזלפין על מטתו, הרי זה משובח.

מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה, יוצאות, לאחר המטה, יוצאות. מקום שנהגו אבלים לפני המטה, הולכין, לאחר המטה, הולכין. העבדים והשפחות, אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבילים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרים לו על שורו וחמורו שמת, המקום ימלא חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו.

א"ר יוחנן מנין לקבורה מן התורה, פי' שצריך לקברו בקרקע, ת"ל כי קבור תקברנו. לפי' הנותן מתו בארון ולא קבר את הארון בקרקע עובר, אבל אם נתנו בארון וקבר את הארון בקרקע אינו עובר. יראה שיפה לקברו בארץ בלא ארון, ואפי' חוצה לארץ. אין קוברין שני מתים זה בצד זה, אלא א"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, ונמצא כל אחד מהם בקבר בפני עצמו. ר' יהודה אומר, האיש נקבר עם בתו הקטנה, והאשה נקברת עם בנה הקטן. זה הכלל, כל שישן עמו בחייו יקבר עמו במותו. ולא נהגו עכשו לעשות כן. אין נותנין שני ארונות זה על זה, ואם נתנו כופין את העליון לפנות, ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר. אין קוברין רשע אצל צדיק, ואפי' רשע חמור אצל רשע קל.

ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, ואין מרעין בהם בהמות, ואין מוליכין בהם אמת המים, ולא ילקט בה עשבים, ואם צריך ללקוט לצרכי בית הקברות שורף אותן במקומן.

תניא מנין לאבלות שבעה, דכתי' (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ויחול האבילות משעה שיסתם הקבר, ופרש"י משעה שיתכסה הארון בעפר. ואם שולחין את המת ממדינה למדינה אחרת להקבר שם, האבלים המוסרים אותו לנושאים יחול עליהם האבלות בשעה שמוסרין אותו וחוזרים להם. והאבלים הנושאים אותו, לא יחול עליהם האבלות עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל, באין ועומדין עליהם בשורה ומנחמין את האבלים ופוטרין את הרבים.

חתן שהכין כל צרכי חופתו, אפה פתו וטבח טבחו ומסך יינו, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, שאין להם מי שיטרח בשבילם פעם אחרת, וגם אם ידחה החופה יפסיד כל מה שהכין, אם היו בבית אחד המת והחופה, מכניסין את המת בחדר ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות. וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהן דברים שבצנעה, ואסור בהן בתשמיש המטה, חוץ מבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה. לפיכך כל שבעת ימי המשתה, חוץ מלילה הראשונה, היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, כדי שלא יתייחד עמה, אבל מוזגת לו הכוס, ומצעת מטתו, ורוחצת פניו ורגליו, כשאר הנשים. אבל אם אין הפסד, ויכול למכור כל מה שהכין, או שמתה אמו של חתן או אביה של כלה, או אחד משאר קרובים הראויין להתאבל עליהן, ונשאר להם שיכין להם פעם אחרת, קובר את מתו ודוחה את החופה, ונוהג שבעת ימי אבלות, וממתין שלשים יום ועושה חופתו. ואם יש לו בנים קטנים ואין לו מי ישמשם, או אין לו בנים כלל, אין ממתינין לו שלשים יום, אלא עושה חופתו מיד אחר שבעת ימי האבל.

המברה את האבל, אם לבו גס בו, פי' לב המברה גס באבל, יברהו על מטתו כפויות, ואם אין לב המברה גס באבל, המברה יושב על מטה זקופה, והאבל על מטה כפויה. ואם לב האבל גס במברה, כתב הראב"ד ז"ל והרמב"ן זצ"ל והרא"ש זצ"ל שאף האבל יושב על מטה זקופה. וכן עמא דבר. אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה, ובשנייה מותר, אפי' ביום ראשון, שנא' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל ששאר אבלים אוכלים. והגדול שבמנחמים בוצע לאכול. כדגרסי' במועד קטן ירושלמי ובפרק מי שמתו ירוש', בבית האביל פריס מנחם גדול די בהון, שנא' (איכה א, יז) פרשה ציון בידיה אין מנחם לה. ובשבת פריס אורחיה, שנא' (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.

אשה שאירע לה אבל, אין מברין אותה אנשים אלא נשים. ואם יש לה בנים, אפי' קטנים, מותר לאנשים להברותה. היתה נשואה, אסורה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה, מפני שהוא חייב במזונותיה ונמצאת אוכלת משלה.

סופר או שכיר, העושה עם בעל הבית ואוכל עמו בשכרו, אם ארע אבל לשכיר, אסור לאכל עם בעל הבית, מפני שהוא אוכל משלו. אבל מי שנותן מזונות לעני או ליתום, או לבנו או לבתו הגדולים, בלא תנאי, ואירע להם אבל, יכולין לאכול עמו.

ונהגו העם להברות את האבל בתבשיל של עדשים ובביצים, מפני שהעדשים והביצים אין להם פה והם עגולים. ר"ל כשם שאין להם פה ולא דיבור, כך צריך האבל להיות יושב ודומם. מנין אנו למדים, מאהרן ע"ה, דכתיב בו, יום שמתו נדב ואביהוא, וידם אהרן, וכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, וכתיב (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. ועגולים מאי טעמא, כשם שהגלגל עגול כך המות גלגל הוא שחוזר בעולם במאמר הב"ה ומשפטיו הישרים, שהוא ממית ומחיה, ואין אדם מת אלא בשביל העון, והב"ה גוזר עליו המיתה, שהוא ית' שמו שופט צדק ואמת. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר, [ר' אליעזר] אומר העדשים מאכל צרה ואבל הם. תדע לך שהוא כך, כשנהרג הבל היו אבותיו אוכלין מאכל עדשים באבלו, וביום שמת אברהם אבינו ע"ה היה יעקב אבינו ע"ה מברה ליצחק אבינו ע"ה מאכל עדשים לנחמו.

אלו דברים שאבל אסור לעשותן, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום ובכביסה, וחייב בעטיפת הראש כל שבעה, ובכפיית המטה כל ז'. ואסור להניח תפילין ביום ראשון, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה, ואסור לאחות הקרע כל שלשים, כמו שאפרש לקמן בע"ה.

מלאכה כיצד. דתניא אבל כל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, אפי' עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך, אם עני הוא ואין לו מה יאכל, עושה בצנעא בתוך ביתו. ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אם ענייה היא ואין לה מה תאכל. ואין מתירין לאבל אפי' לאחר שלשה אלא מלאכה של צנעה ושל עראי, ואם אינו מסתפק, עושה אומנות שלא בצנעה בתוך ביתו, ועל זה ארז"ל תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. ואסור לאבל לעשות אפי' דבר האבד שמותר לעשותו בחול המועד, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו, אפי' הם גדולים, אם סמוכין על שולחנו. ואסור לאחרים לעשות מלאכתו, אבל דבר האבד מותר לאחרים לעשות לו, כדי שלא יפסד, חוץ מבניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו.

רחיצה כיצד. אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין בין בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. אבל אם מלוכלך הוא בטיט או בצואה, ורוחץ להעבירו, מותר. חולה שרוחץ לרפואה מותר, ואפי' חולה שאין בו סכנה אלא שהרחיצה מועלת לו, מותר לרחוץ. יולדת אבלה מותרת לרחוץ, בין בחמין בין בצונן, מפני שהיא רפואה.

סיכה כיצד. אסור לסוך גופו, ואפי' כל שהוא, ואם נתכוון להתענג, אבל אם סך להעביר הזוהמא, מותר. וג"כ אם צריך לסוך, כגון מי שיש לו חטטין בראשו מותר לסוך, מפני שהיא רפואה, והוא הדין בשאר גופו.

נעילת הסנדל כיצד. אסור לנעול סנדל של עור, אבל של בגד או של שעם או של עץ או של גמי מותר, שאין מנעל אלא של עור. וחיה, אם היא אבלה, מותרת כל שלשים יום לנעול את הסנדל. ושאר אבלים, במקום סכנת עקרב וכיוצא בו ובדרך, מותר לנעול. דתניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר חולצין. בד"א על אביו ועל אמו, ועל שאר מתים רצה חולץ, רצה אינו חולץ. ועל אביו ועל אמו חולץ מנעלו והולך לבית הקברות יחף וחוזר יחף. וכתב הרא"ש זצ"ל על ההליכה תמהתי, כי לא נסתם עדיין הגולל, ולא חל עליו דין אבלות עד שיסתם הגולל.

תשמיש המטה כיצד. כדגרסי' באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה. מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבל ושמטו חזירים את גויתו. ואמר ר' יוחנן אבל ששימש מטתו חייב מיתה. ומנין שהאבל אסור בתשמיש המטה, דכתי' (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע [אשתו] ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם. ואעפ"כ מותר להתייחד עם אשתו.

לקרות בתורה כיצד. אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ואסור לשנות במשנה הלכות והגדות. ואם רבים צריכין ללמוד ממנו, מותר, אבל לא יעמיד תורגמן, אלא יאמר לאחר, והאחר אומר למתורגמן, והמתורגמן ישמיע לרבים. וגרסי' בירושלמי שמותר לשנות במקום שאינו רגיל לשנות, ר"ל ישנה את מקומו וישנה.

בשאילת שלום [כיצד]. בשלש ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם לא ידעו שהוא אבל ושואלין בשלומו משיב להם. משבעה ועד שלשים, הוא שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלים בשלומו, מפני שהאחרים שרויים בשלום והאבל אינו שרוי בשלום. לאחר שלשים יום הרי הוא כשאר כל אדם. בד"א בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו אינו שואל בשלום אחרים כל שבעה, ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שנים עשר חדש. ותניא המוצא את חבירו אבל תוך שלשים, מדבר עמו תנחומין ואין שואל בשלומו, לאחר שלשים שואל בשלומו ואין מדבר עמו תנחומין כדרכו, אבל מדבר עמו תנחומין ולא יזכיר לו שום דבר מענין המת. מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק אומר לו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש. ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חדש. ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום, שכן אמר ביחזקאל האנק דום.

עטיפת הראש כיצד. חייב האבל בעטיפת הראש, פירוש שיכסה ראשו ולא יהיה ראשו מגולה. ואמ' שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ועטיפה זו צריך שיעטוף בסודר על ראשו ועל שפמו. וכתב הרמב"ן זצ"ל שצריך עטיפה בכל היום, וכשבאים אחרים לנחמו מגלה ראשו לכבוד המנחמין. דתניא באבל רבתי נסתם הגולל מכסה ראשו, בא לעמוד בשורה מגלה ראשו לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה ראשו, ונכנס לביתו, באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה ראשו ופוטרן. ומנין שהאבל חייב בעטיפת הראש, שכן כתי' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולא תעטה על שפם, מכלל ששאר אבלים עוטים. וכן תרגם אנקלוס ועל שפם יעטה, ועל שפם כאבלא יתעטף.

כפיית המטה כיצד. חייב האבל בכפיית המטה, פי' מטה של עץ הסרוגה בחבלים. צריך שיהפוך ראשה למטה ורגליה למעלה, ואפי' נתן אותה על גבי אבנים, ונתן עליה ארבע מצעות של בגדים, יצא, ובלבד שיהו רגליה זקופות למעלה. שאין טעם הכפייה להצטער, אלא מטעם ההוא דתאני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה, יהפכו הכל מטתן עליה. לפיכך אם מצער עצמו וישן על גבי קרקע או על גבי המטה והיא זקופה לא יצא, ואם הפכה וישן על גבי קרקע, אפי' שאינו ישן עליה, יצא. בד"א בשעת שינה או בשעת אכילה, אבל כל היום כולו אינו יושב אפי' על גבי מטה כפויה אלא על הקרקע, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ואמ' רב [יהודה אמר רב, מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ, דכתיב (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ, ואמר ר' יהודה אמר שמואל], מנין למנחמים שאין יושבין על גבי המטה, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית, כגון מטות אשתו ובניו המתאבלים עמו. אבל אם יש לו אכסנאין בבית אין כופין, אע"פ שהמטות שלו. היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות, והיה רגיל לישן על כולם, פעם אחת על זו ופעם על זו, כופה את כולן, ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו, אבל אם אינו משתמש אלא באחת, אינו כופה אלא אחת שמשתמש בה. היו אבלים הרבה על מת אחד, וכולן שוכבים בבתיהם, כולן כופין, אע"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת בו, שאין הבית גורם הכפייה אלא האבלות. וכתב בעל ספר המצות ועכשיו באלו המלכיות לא נהגו בזה, משום דאמרי בירושלמי המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה, דלא אמרי מכשף הוא, ועבדים גויים ושפחות מצרים בינינו, ויש לחוש שיאמרו מכשפים הם. ע"כ.

הנחת תפלין כיצד. אסור להניח תפלין ביום ראשון אחר קבורה, ובשני מותר, אפי' באו פנים חדשות. וכן כל ימי השבוע של אבלות. ומנין שאסור להניח תפלין, שנא' (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך. והלכה כר' יהושע, שאמ' אבל אסור להניח תפילין שני ימים הראשונים, משם ואילך מותר, ושני בכלל מותר. נמצא איסורו יום ראשון בלבד.

כביסה כיצד. אסור לאבל לכבס כסותו כל שבעה, אפי' במים לבד. וכשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש המכובסין קודם לכן, ואפי' ישנים, כ"ש אסור ללבוש חדשים, ולא בגדים בלבד, אלא אפי' הסדינין של מטה ומטפחות שמנגבין בהם הידים. ואסור לגהץ בגדיו כל שלשים. וחדשים לבנים אסורים, אם הם של פשתן והן מגוהצין, אבל ישנים אינן אסורין. ואסור בתספורת, ואסור לגלח שער ראשו, כל שלשים, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, אפי' בית הסתרים אסור לגלח. ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה, שהרי הרחיצה קודמת לסיכה, שנא' (רות ג, ג) ורחצת וסכת. ומנין שהאבל אסור בתספורת, שכן הוא אומר בבני אהרן, ראשיכם אל תפרעו וגו', מכלל ששאר האבלים חייבין לגדל פרע. ואסור ליטול צפרנים כל שבעה, בין ביד בין בכלי.

שמחה כיצד. אסור לאכול בסעודה של שמחה כל שלשים יום, ויתרחק מכל דבר המביאו לידי שמחה, ואפי' תינוק אסור ליקח בחיקו, שמא יבא לידי שמחה.

תניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש. ואסור לילך בשיירא גדול כל שנים עשר חדש לאביו ולאמו, ולשאר קרובים כל שלשים יום, מפני שבני אדם שמחים בדרכים כשהן רבים. א"ר [הונא], ולשמחת מרעות מותר להכנס לאלתר אחר שבעה. בד"א שצריך לפרוע יומו, שכבר אכל עם רעיו והגיע יומו וצריך לתת להם לאכול, אבל אסור להתחיל ולעשות סעודת מרעות עד אחר שלשים יום לשאר קרוביו, ולאביו ולאמו עד שנים עשר חדש. פי' סעודת מרעים, רעים שהתפשרו לאכול בית איש יומו, מתחילין מאחד מהן ונותן להם לאכול משלו וליום אחר בבית אחר, אע"פ שאוכלין ביחד אין בזה שמחה, כמו בחופת חתנים.

תניא באבל רבתי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר שלשים יום ולאביו ולאמו לאחר שנים עשר חדש. ואם היתה סעודה של מצוה, כגון קידוש החודש, מותר מיד, [בין] תוך שלשים לשאר קרובים, בין תוך שנים עשר חדש לאביו ולאמו. וכתב הראב"ד והביא דבריו הרא"ש ז"ל, וכן משיא יתום או יתומה או עני וענייה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא יתבטל המעשה, מותר משלשים יום ואילך לאביו ולאמו, אבל תוך שלשים לאביו ולאמו אסור בכל סעודת מצוה שבעולם. ויש מחמירין שאין נכנסין לבית השמחה כלל, אפי' בשעת הברכה, ונהגו באשכנז לעמוד בחוץ ושומעין ברכת חתנים ועונין אמן, ואין נכנסין לשם כל שלשים לשאר מתים וכל שנים עשר חדש לאביו ולאמו.

ואסור לאבל לישא אשה או ליארס כל שלשים, אפי' בלא סעודת אירוסין ונישואין, ולאחר שלשים יום מותר, אפי' על אביו ואמו, ואפי' לעשות סעודת אירוסין ונישואין. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר ראשון ושני אסור, שלישי מותר, והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל הסכימו כר' יהודה, בין היו הרגלים קרובים, כגון פסח ועצרת, או רחוקים. אבל ראש השנה ויום הכפורים אינן רגלים ואינן נחשבין לדבר זה. אשה שמת בעלה אינה מתאבלת אלא שלשים יום, אבל אסור ליארס ולהנשא עד שלשה חדשים, משום הבחנה אם נשארת מעוברת מן הראשון. בד"א באיש שמתה אשתו שצריך להמתין שלשה רגלים, במי שיש לו בנים גדולים או שיש לו מי שישמשנו, אבל אם אין לו בנים גדולים, או אם אין לו מי שישמשנו, או אם היו לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשם, או אם אין לו בנים כלל וצריך לקיים מצות פריה ורביה, כל אחד מאלו מותר להנשא מיד, ואפי' תוך שלשים. פי' מיד אחר שבעה, אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל, כ"ש למקום אחר, מכאן ואילך הולך למקום האבל, ואינו יושב במקום המנחמים, אלא במקום המתנחמים, והוא הדין ביציאתו לבית הקברות, שלשה ימים הראשונים אינו יוצא, מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל של אותו מת שהלכו לקברו בבית הקברות. אבל שבת ראשונה, פי' שבוע ראשון, אינו יוצא מפתח ביתו, ואפי' לדבר מצוה, כגון למילה וכיוצא בו, שניה יוצא והולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו, ג' יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא כשאר כל אדם.