להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״‎ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):

יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״‎מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:

כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה:

וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:

נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר:

אין איל. שלא היה לי כח מעולם:

במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו:

עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה:

והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:

שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד:

במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:

וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״‎ל זמן רב:

הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים:

שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳‎:

כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:

עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני:

שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:

הלמתים. ר״‎ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת:

אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״‎י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:

היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים:

באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:

היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״‎י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳‎):

ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:

למה. ר״‎ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״‎כ תעזוב נפשי ביד האויב:

וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״‎ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳‎. ר״‎ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:

בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:

סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם:

יחד. החרון והחרדה:

הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני:

מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם: