אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם. אחר שאתם רואים שלא יוכלו אלהיהם להציל עצמם מידכם, אתם יודעים שאין בהם ממש להציל את עובדיהם:

את אלהיהם. אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם שאם היו עובדים לו לא היה נאסר:

ופסילי אלהיהם תגדעון. אלו חליפי אשרה שחייבים כל ישראל לגדע:

ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. שאם אותו מקום יקרא על שם ע"ז אתם צריכים להחליף לו שם אחר חוץ לאותו השם שלא תזכרו עוד ע"ז כמו שנאמר ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם (במדבר לב לח):

לא תעשון כן לה' אלהיכם: מכל שבטיכם. מכאן שירושלם לא נחלקה לשבטים, שכל השבטים היה להם חלק בה:

ובאת שמה. והבאתם שמה. בזמן שהוא בא לרגל צריך להביא את נדרו, ואם לא הביא נדרו עובר מיד בעשה:

עולותיכם וזבחיכם. עולותיכם אלו עולות ראייה, שנאמר ולא יראו פני ריקם (שמות כג טו):

וזבחיכם. אלו שלמי חגיגה:

מעשרותיכם. אלו מעשר בקר וצאן ומעשר שני של דגן ותירוש ויצהר:

ואת תרומת ידכם. אלו ביכורים. נדריכם ונדבותיכם שיהיו כל נדרים ונדבות הקדש. ומה בין נדר לנדבה, נדר האומר הרי עלי עולה, לפיכך נדר חייב באחריותה אם נגנבה או מתה או אבדה נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, וכל היכא דאיתא כי גזא דרחמנא איתא:

ובכורות בקרבם. בכורות ותמימים שהיו לכהנים:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. אמר להם משה כשאתם נכנסים לארץ לא יאסרו עליכם הבמות מלהקריב עליהם כשם שאסורות היום, כמו שנאמר איש איש [מבית ישראל] אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' (ויקרא יז ג ד), אחר שתכנסו לארץ תוכלו לעשות איש הישר בעיניו כל זמן שיהיו מותרות לכם הבמות:

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם, שבשעה שיהיה המשכן בשילה יאסרו הבמות בירושלם לעולם. וכן מאחר שנאסרו משילה ולמה היו צריכים לאסור מירושלם, כדי ליתן היתר לבמות בין שילה למקדש, מכאן אמרו באו ישראל לגלגל הותרו הבמות, באו לירושלם ובנו בית המקדש נאסרו עליהם הבמות, ושוב לא היה להם היתר לעולם ובמה לא היתה צריכה להם, אלא אדם אומר מישראל בונה במה לעצמו ובתוך ביתו ומקריב עליה לעצמו עולתו:

השמר לך פן תעלה עולותיך. אין אתה רשאי לעשות לאחר שיבנה, אבל יכול לעשות מזבח כמו שעשה אליהו בהר הכרמל, ומנין למד אליהו לעשות כן בהר הכרמל, ממה שאמר לו הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיהי ממך (בראשית לה יא), עתיד לצאת מבנימין בן שיעשה בקהל גוים שיבנה מזבח באיסור הבמות ואני מקבלו, ואליהו משבט בנימן היה, שכן כתיב בספר יחוסין בשבט בנימן (ערשיה) [ויערשיה] ואליה וזכרי בני ירוחם (דה"א ח' כז). ערשיה בשעה שהקב"ה מרעיש את העולם על ישראל זוכר ברית אבות והקב"ה מרחם עליהם ולכך נאמר (ואליהו) אשר היה דבר ה' אליו [לאמר] ישראל יהיה שמך (מ"א יח לא), באותה שעה ששם לו הקב"ה זה השם ואמר לו גוי וקהל גוים:

רק בכל אות נפך תזבח וגו'. בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, שאם נפל מום במוקדשין שהוא רשאי לאכלו בכל מקום:

תזבח. ולא גיזה:

ואכלת. ולא חלב. ומצינו למדים שלבהמות פסולי המוקדשין והתיר הבשר לאכלו בחולין:

הטמא והטהור. יחדיו שניהם לאכול בקערה אחת ואינן נמנעים, שאין הפסולים צריכים לשמור מטומאה, כשם שאין צריכים לשמור צבי ואיל שאין מקריבין למזבח:

רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. מה המים מכשירים את הזרעים לקבל טומאה, כך הדם מכשיר את הבשר לאכילה, ודם הנשפך כמים מכשיר, אבל דם של קדשים שאינו נשפך אינו מכשיר:

לא תוכל. יכול אתה אוכל בביתך אינך רשאי כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו לפנים מן החומה, אבל הבכורות נאכלים לכהנים ככל בשר שנאכל לישראל לעבדיהם ולאמהותיהם:

ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך. מכאן ואילך הותר להם בשר לאכול:

כי תאוה נפשך. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון:

וזבחת מבקרך. ולא כל בקרך. מצאנך. ולא כל צאנך. מכאן אדם חומל על בהמתו שלא לכלותם, [שנאמר] ידוע תדע פני צאנך (משלי כז כג):

כאשר צויתיך. מלמד שנצטווה [משה] על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

כי הדם הוא הנפש. על הדם הוא הנפש בכרת ועל המצות כולן באזהרה:

ולא תאכל הנפש עם הבשר. זה אבר מן החי:

לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך. והלא הדברים קל וחומר ומה דם שנפשו של אדם קצה מלאכלו, מטיבין לו ולבניו אחריו, שאר עבירות שנפשו של אדם חומדתן, כגון עריות וגזל וגניבה על אחת כמה וכמה, שאם הוא שומר נפשו מהם שלא לעשותם, כמה הוא שכרו:

ועשית עולותיך הבשר והדם. אם אין בשר אין דם:

ודם זבחיך ישפך על מזבח. וכלל על בכור ומעשר ופסח הכתוב מדבר שהם נתונים במתנה אחת כנגד היסוד, שכך נאמר ישפך, בשפיכה אחת, לכך הקישם לעולה, מה עולה טעונים יסוד, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כט יב), אף אלו טעונים יסוד:

והבשר תאכל. אין רשות לאכול עד שיזרוק את הדם:

איכה יעבדו הגוים האלה. מענין שעובדין לאלהיהם: