מקץ שבע שנים. זו שנה שביעית שעושה שמטה שאינו לא זורע ולא קוצר ומניח כל שדותיו וכרמיו הפקר:

וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ועוד היה שם שמטת כספים. שאם היה חוב לו שבשמטה צרך לומר משמט אני ואם אמר הלוה אף על פי כן אני רוצה הלואתך:

כי ברך יברכך ה'.

די מחסורו אשר יחסר לו. זו אכילה ושתייה ולינה ולוייה:

ד"א די מחסורו. צריך להאכיל לעני ולהשקותו ושילין אותו בביתו וללוות אותו, ואם אינו יכול ללכת ברגליו, צריך ליתן לו בהמה לרכוב עליה:

נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים:

כי בגלל. גלגל הוא שחוזר בעולם, שאתה חושב בלבך שלא תבוא למדה הזו, ואם לא תבא אתה ושמא בנך יבוא, או בן בנך. לכך צרך שיעשה הוא לאחרים כל זמן שיש בידו, כדי שיעשו אחרים עליו אם יצטרך הוא או בניו:

כי ימכר לך אחיך העברי וגו'. זה הנמכר בגניבתו שבית דן מכרוהו. כי תקנה עבד עברי (שמות כא ב), זה המוכר עצמו:

או העבריה. שאביה מכר אותה, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שם שם ז):

ועבדך שש שנים. כשם שעבד עברי יוצא בשש שנים יתירה עליו אמה העבריה שהיא יוצאה בסימנים:

הענק תעניק. לפי שנתברך הבית בשבילו תן לו:

כי טוב לו עמך. עמך יהא כשתלך מקום לאכול עמך יהא, כשתשב לשתות וגם מן הלחם אשר אתה אוכל תאכלנו, ועל מטה טובה תשכיבנו, ואם יש לך אשה טובה ולו אין אשה אדונו ימסור לו שפחה כנענית:

ונתת באזנו ובדלת. אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), והלך זה לקבוע לו אדון לעצמו תרצע, ובפני עדים, ואיזה עדים היו, המשקוף ושתי המזוזות, אמר הקב"ה הם עידי שהצלתי אתכם ממצרים כשמתו בכוריהם וראשיהם, שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' (עליכם) [על הפתח] (שמות כב יג), לפיכך תנקב אותו אוזן לפני העדים, ויהיה עבד עולם עד היובל עד שיקראו וקראתם דרור בארץ (ויקרא נה י):

כל הבכור. בבכור פטר רחם הכתוב מדבר:

תקדיש לה' אלהיך. שלא יקדיש דבר שאינו יכול לעלות לא עולה ולא שום זבח:

תקדיש. שהוא צריך לנהוג בו מנהג הקדש:

ד"א תקדיש. זה הקדש של עלוי:

לני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא מזהיר: