הזרוע והלחיים והקיבה. מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פינחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (שם שם ח'). הקב"ה בעד האשה אל קובתה (שם):

וראשית גז צאנך תתן לו. שתי צאן חייבות בראשית הגז, שכן דרכן של בני אדם לחיות שתי צאן, שנאמר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלות בקר ושתי צאן (ישעיה ז כא): ויש אומרים ד' צאן, שנאמר (וחמשה) [וחמש] צאן עשויות (ש"א כ"ה י"ח):

תתן לו. מתנה הראויה לו, שנאמר תתן:

וכי יבא הלוי. בכהן הכתוב מדבר. בארבע ועשרים מקומות הם קרויים לוים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מד טו):

מאחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד:

ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים. שכל המשמרות שוות בקרבנות הבאות מחמת הרגל לקרב באותה משמרה שהשבועה שלה, וכן כשם שהם שוות בעבודה כך הם שוות באכילת קדשים הבאים מחמת הרגל ברגל אין משמרות אחרות חולקין בהם:

חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:

מעביר בנו ובתו באש. אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך מכל מקום, ואינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, ואם העבירו ברגל אינו חייב על אביו ואמו ועל אחיו ולא על אחותו, ואם העביר עצמו פטור:

קסם קסמים. כענין שעשו אנשי מדין, וקסמים בידם (במדבר כ"ב ז'):

מעונן. זה האוחז את העינים:

מנחש. זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחוריו, עורב קורא אליו, צבי הפסיקו בדרכו, נחש מימינו שועל משמאלו. אל תתחילו בזאת המלאכה, שחרית הוא, ראש חדש הוא, שבת הוא:

ויש אומרים זה המנחש בחולדה בעופות ובדגים:

וחובר חבר. אחד חבר גדול, המקטיר לשד כדי שיחיה חבירו או כדי שלא יזיקנו, וחבר קטן אלו מחברי נחשים ועקרבים, אע"ג דקא מכוין דלא ליזקי:

ושואל אוב. כל אלו באזהרה לא ימצא בך, אבל בעל אוב וידעוני בכרת. והשואל מהם באזהרה:

אוב. זה פיתום המדבר בין הפרקים ומבין [אצילי ידיו], ואחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת:

ידעוני. זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאיליו:

ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה:

את אשר לא צויתיו לדבר. לא לו ולא צויתיה לנביא אחר. צויתיו. זה הגונב נבואה והוא חייב מיתה בידי שמים: