צידונים יקראו לחרמון שריון. וכי מה היה צורך למשה לכתוב זה הפסוק, ולמה עשה כן, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ, שהרי חרמון היה הר, והיו ארבע מלכיות מושלות בו, וכל אחת ואחת שמה לו שם בפני עצמו, ואלו הן חרמון שריון שניר שיאון, ולמה נקרא שמו שניר, שהוא הר השלג, כי לעולם ימצא בו השלג, ובלשון כנען אומר לשלג שנר:

כי רק עוג מלך הבשן. כל מקום [שנאמר] בו רק מיעוט הוא, לפי שהיה עוג פחות וגרוע מכל הרפאים שהיו בימיו, והוא נשאר מיתר הרפאים, מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י"ד ה'), ועליו נאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וזה היה עוג, ולמה קראו פליט, על שם שלא נחשב כשאר הרפאים. ברייתא ששנינו פליטי זתים שאינם מבושלים:

הנה ערשו ערש ברזל. ספר בגדולתו וגבורתו של הקב"ה שגבור כמוהו מסר בידם:

הלא היא ברבת בני עמון. לפי שהיה יודע שצוה הקב"ה על בני עמון שלא יתגרו בהם, ולכך שם ערשו לשם:

תשע אמות. מכאן לענק שהוא גדול תשע מאות, ושאר אנשים ארבע אמות כל חד מאמתו:

באמת איש. באמת עוג, ולכך נקרא גלית שמו איש הבינים (ש"א י"ז ד'), לפי שענק גדול מתשע אמות, והוא היה בינוני, שלא היה אלא שש אמות וזרת (שם), ב' אמות וזרת היה גדול מאדם אחר, וב' אמות וזרת היה פחות מענק:

ההוא יקרא ארץ רפאים. על הארץ הזאת אמר הקב"ה שיתן לו, כמה דיתימר ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית טו כ):

ואתחנן אל ה' וגו'. נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיה מ א) אמר ישעיהו הנביא ע"ה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול אומר, את מי אשלח וגו' (ישעיה ו' ח'), שלחתי את עמוס והיו קורין אותו עלג, אמר ר' פנחס ולמה נקראט שמו עמוס, שהיה פסילוס בלשונו, אמרו לו מה אתה אמר להם נביא שלחני השם אליכם, אמרו לו הניח הקב"ה את עולמו ולא השרה שכינתו אלא על עלג השפה, דהוא קטיע בלישניה, שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי [בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד' י"ד), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו] ואומר הנני שלחני, אמר לי ישעיה בני, בני סורבנין אינון, בני טרחנין אינון, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ' ו'), ואיני כדאי שאלך אצל בניך, אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח), ואתה אהבת לצדק את בני, ותשנא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (שם) [מהו מחבריך, א"ל הקב"ה חייך], שהנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב מו), נחה רוח משה על שבעים זקנים, שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר י"א כ"ה), אבל תאצל רוח ה' עליך, ואתה מתנבא בכפליים עורי עורי (ישעיה טו ט), התעוררי התעוררי (שם שם יז), אנכי אנכי (שם שם י"ב), שוש אשיש (שם שם י"ז), נחמו נחמו (שם מ' א'), והלכו כל הנביאים לנחם את ישראל ולא קיבלו:

הלך הושע אמר להם אהיה כטל לישראל וגו' (הושע יד ו), אמר לו אתמול אמרת הכה אפרים שרשם יבש (שם ט' י"ו), ועכשיו אמרת אהיה כטל לישראל וגו', לאיזה נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך יואל לנחמם אמר להם ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יז), אמר לו אתמול אמרת הקיצו שכורים ובכו (שם א ה), ועכשו אמרת יטפו ההרים עסיס, למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך עמוס לנחמם אמר לו הקב"ה שלחני אצלכם לנחמך, אמרו לו מה בידך, אמר להם ביום ההוא קים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט יא), אמרו לו אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה' ב'), למי נאמין [לראשונה או לשנייה]:

הלך מיכה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר מי אל כמוך נושא עון וגו' (מיכה ז יח) אמרו לו אמש אמרת בפשע יעקב כל זאת [ובחטאת בית ישראל] (שם א ה), אמרו לו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך נחום לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר הנה על ההרים רגלי מבשר וגו' (נחום ב' א'), אמרו לו אמש אמרת ממך יצא חושב על ה' וגו' (שם א' י"א), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך חבקוק לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם יצאת לישע עמך וגו' (חבקוק ג יג), אמרו לו אמש אמרת עד אנא ה' שועתי ולא תשמע וגו' (שם א ב), ועכשיו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך צפניה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר והיה (ביום) [בעת] ההוא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א יב), אמרו לו אתמול אמרת (כי) יום עברה היום ההוא יום צרה (וצוקה) [ומצוקה וגו'] (שם שם טו), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך חגי לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם העוד (זרע) [הזרע] במגורה ועד הגפן וגו' (חגי ב' י"ט), אמרו לו אמש אמרת (זרע) [זרעתם] הרבה והבא מעט (שם א' ו'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך זכריה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א' ט"ו), אמרו לו אתמול אמרת קצף ה' על אבותיכם קצף (שם א' ב'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך מלאכי לנחמם, אמרו לו מה בידך אמר להם ואשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ] (מלאכי ג' יב), אמרו לו אתמול אמרת מי גם בכם ויסגור דלתים [וגו' אין לי חפץ] (שם א י) ועכשו אתה אומר כך למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלכו [כל] הנביאים לפני הקב"ה ואמרו רבונו של עולם לא קיבלה ירושלם ניחומים מאנה להנחם, אמר להם הקב"ה אני ואתם וישעיה עבדי נלך וננחם אותה, מיד קרא הקב"ה על ידי ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, אל תקרי עמי אלא עמי, אני ואתם ננחם אותה, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימן, נחמוה על בית ראשון, נחמוה על חורבן בית שני דכתיב עד מתי תאבל הארץ (ירמיה יב ד), משל למה הדבר דומה, לאשה שנהרגו בניה ונתנה ידה על ראשה ותצעק במר נפש ומנחמים אותה כל העולם, ואינה מקבלת תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה (ישעי' נ"ד י"א), ואומר מאנה להנחם על בניה כי (איננה) [איננו] (ירמי' לא טו), עד שניחם אותה הקב"ה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעי' נא יב), כאיש אשר אמו תנחמנו (שם סו י"ג), כה אמר ה' מנעי קולך מבכי (ירמי' לא יו), ואומר שמחו את ירושלם (ישעי' סו י), ואומר דברו על לב ירושלם (שם מ ב), וכל זאת בעבור התשובה, מכאן ראינו כי אין בעולם גדול מתשובה ותפלה כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ ולא יראה אותה, שנאמר אם יראה איש באנשים (דברים א' ל"ה), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה עניו מאד (במדבר י"ב ג'), וכיון שהרבה בתפלה, אמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך (פסוק כז), ואמרו חכמינו ז"ל כי קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ [וגו'] עד הים האחרון (דברים לד א ב), אל תיקרי עד הים אלא עד היום האחרון, וכל זה בזכות התפלה, שנאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. לא ביקש מן הקב"ה שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו, אבל שכר פעולתו תהיה שלימה לעולם הבא. וכן דוד ע"ה אמר חנני ה' חנני (תהלים נז ב), עם צדיקים גמורים, הוי לא היה מבקש מן הקב"ה שיעשה עמו טוב אלא על חנם, קל וחומר לשאר בני אדם:

ד"א ואתחנן. תקט"ו תפלות עשה על זה הדבר כמנין ואתחנן אעפ"כ לא קבל הקב"ה תפלתו:

ה' אלהים. אתה אדון על כל באי העולם ורחמיך לכל, ואי מי שימחה בידך, אם אתה מרחם עלי אין מי שיאמר לך לא בעליונים ולא בתחתונים מה תעשה:

אתה החילות. אם תאמר שנשבעת שלא אעבור את הירדן שאל על שבועתך כשם שהפרתי נדרי ושבועתי שעשיתי ליתרו, כך התר נדרך, ואין החילות אלא לשון נדר ושבועה, שנאמר לא יחל דברו (במדבר ל ג) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

להראות את עבדך. כמה דתימר וירא אליו ה' בלבת אש (שמות ג ב):

את גדלך. כמו שנא' ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד י"ז):

ואת ידך החזקה. בחזקה גאלת את ישראל ממצרים, שלא היו ראויים לצאת, פי שהיו עובדי ע"ז, והארכת להם אפך, ופדית אותם, כמו שנאמר אשר פדית בגדליך (דברים ט כו), אשר יעשה כמעשיך. בים:

וכגבורותיך. בעמלק, ואם לישראל עשית כל אלו שלא היו ראויים, אף עמי נהוג במדת רחמים, אעפ"י שחטאתי, יהי רצון מלפניך אעברה נא ואראה וגו':

הלבנון. זה בית המקדש:

רב לך. מה שאתה אומר לי שם שהתרת נדרך כך שאל על נדרי, שאין נדרי דומה לנדרך, לפי שנדרך היה להרב להתיר אותו, אני אין לי רב, אני יחיד בעולמי. ואין שני לי:

ד"א רב לך אל תוסף דבר. לפי שאמר רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז ז'), נאמר לו רב לך וגו':

ונשב בגיא מול בית פעור. אמר להם משה ראו חיבתכם לפני המקום, לי אמר הקב"ה שלא אכנס לארץ ונתמלא עלי עברה כאשה עוברה למענכם על שאמרתי לכם שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), ואתם ונשב בגי מול בית פעור, טעיתם אחר ע"ז בית פעור ולא גזר עליכם שלא תכנסו לארץ, אלא גזר עלי שאלמד אתכם חקים ומשפטים כי כן נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים (ד א):