בא אל פרעה. מפני מה נאמר במכה זו בא אל פרעה, מה שלא נאמר בשאר המכות, אלא לך אל פרעה, וכאן כתיב בא, מלמד שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וכשהיה רוצה לדבר עם משה היה מדבר עמו במצרים, וכשהיה פרעה יוצא ממצרים היה אומר לך אל פרעה, אבל במכה זו היה עומד במצרים, ולכך אמר לו בא אל פרעה:

נטה (את) ידך על ארץ מצרים בארבה. ולמה ארבה, לפי ששמו [את] ישראל זורעים חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכלו מה שזרעו להם ישראל, כיון שבא הארבה שמחו המצריים אמרו נקב ונשלק ונאכל ונמלא בהם את החביות, אמר להם הקב"ה במכה שהבאתי עליכם אתם שמחים, מיד

ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה וגו'. לא נשאר ארבה אחד וגו'. אפילו מה שבקדירות ומה שבחביות מלוחים, פרחו והלכו להם:

וימש חשך. כפול ומכופל היה, אם היה המצרי עומד אינו יכול לישב, יושב אינו יכול לעמוד, רבוץ אינו יכול לזקוף. ולמה הביא עליהם חשך, לפי שהיו בישראל, רשעים גמורים, שהיו ממונים פטרונין מן המצריים, והיה להם שם גדול ועושר גדול, ולא היו רוצים לצאת ממצרים, אמר הקב"ה אם אני הביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים כשם שהוא מכה אותנו כן מכה את ישראל, לכך הביא החשך, כדי שלא יראו המצריים מפלתם של אותם הרשעים:

לא ראו איש את אחיו. הרי שלשה:

ולא קמו איש מתחתיו. הרי ששה וביום שביעי כלתה המכה, והיו ישראל נכנסין לתוך בתיהם של מצרים, ורואים כל מה שיש להם, ובשעה שאמר להם הקב"ה ושאלה אשה משכנתה וגו', אמר משה רבונו של עולם אתה אומר שנשאל מהם כסף וזהב, והם אפילו תבן בעבור הלבנים אינם נותנים לנו, והיאך יתנו לנו:

ד"א אמר לו הקב"ה ונתתי את חן העם בעיני מצרים, יהיו ישראלים הולכים אצל המצרים ואומרים להם השאילונו כלי כסף וכלי זהב, והמצריים אומרים להם אין לנו, והוא אומר אני יודע שיש לך, והוא נתון במקום פלוני, ואני ראיתי אותו, ואילו הייתי רוצה ליקח אותו הייתי לוקח כשהיית אסור בימי החשך, וכשהי' שומע המצרי זאת היה מלוה לו, לקיים מה שנאמר ונתתי את חן העם (שמות ג כא):