אני אל שדי. כך אמר לו הקב"ה לאברם אתה תקבל מצות מילה, די לעולם אני ואתה:

התהלך לפני. כלומר עשה שליחותי ואני מעלה עליך שאתה אינך צריך לי לאחוז בך, כשם שאמר בנח את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט):

והיה תמים. מכאן אתה למד שהערלה מום הוא באדם, ואין אדם נקרא בעולם שלם, אלא כשהוא מהול, משל למלך שהיה רוצה ליקח ריבה אחת והעבירה לפניו, וראה שהיה בה צפורן משוך, אמר המלך תיקנו לה אותו צפורן, כך אמר הקב"ה לאברם התהלך לפני והיה תמים, וצוה לתקן לו הערלה:

ד"א והיה תמים. שלא תהיה עקור מאשתך ולא תראה ממנה . . . . זה שאמר הכתוב והיה תמים, כד"א תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג):

ואתנה בריתי ביני ובינך. שבזכות שתמול אכרות ברית ביני וביניך:

ויפול אברם על פניו. מיכן למדנו לאדם שהוא ערל שאינו יכול לעמוד על רגליו בעת שהשכינה מדברת עמו, וכן בבלעם הוא אומר נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד):

אני הנה בריתי אתך. לא ידע אברהם מהיכן ימול בשעה שנפל עיקצתו (הקרקע) [העקרב] ומלו הקב"ה:

והיית לאב המון גוים. כל מי שימול ויתגייר תקרא אתה אביו, מיכן היה ר' יהודה אומר גר מביא ביכורים וקורא הגדתי היום אשר נתת לאבותינו, לפי שאברהם אבינו אב לכל הגרים:

ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו'. וכל מי שקורא לאברהם אברם עובר בלאו, ואם לחשוך אדם לומר אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם, שנאמר אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם (נחמיה ט ז), אמור לו אלא סיפרו המעשה, הלא תראה אחר מיכאן אמרו (וקראת) [ושמת] שמו אברהם (שם שם):

ונתתיך לגוים. אלו בני קטורה:

ומלכים ממך יצאו. אלו בני יצחק:

ונתתי לך. מיכן שלא ירשו ישראל את ארץ כנען מאבותיהם אלא בזכות המילה, על מנת כן ניתנה הארץ לאברהם על שימול, ועל מנת כן ניתנה ליצחק וליעקב על שימולו, ועל דבר זה צוה הקב"ה ליהושע לימול את ישראל בעת שבאו ליכנס לארץ שאלמלא לא היו מולין לא היו יכולים להכנס לארץ:

ובן שמונת ימים וגו'. כל מי שהוא חייב במילה הוא ימול:

המול ימול יליד ביתך. מי שקונה שפחה מעוברת נימול לאחר שמונת ימים, אלא אם נתעברה בקדושה שכבר נתגיירה נימול לשמונה:

וערל זכר. ממקום שהוא זכר הוא ערל, מיכן למילה שבאותו מקום ימול בשר ערלתו, ואינו חייב כרת אלא הזכר אשר לא ימול בשר ערלתו כשיהיה גדול, אבל אביו או בית דין אינן חייבים עליו כרת:

לא תקרא את שמה שרי. לפי ששרי משמע לאומתה לבד, אבל לא תקרא את שמה אלא שרה משמע לכל העולם כולו. ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ג). ויו"ד שלקח מן שרי חלקה לשני ההי"ן האחת לשרה, והשנית לאברהם:

והיתה לגוים. זה יעקב ועשו:

מלכי עמים. שיצאו מיעקב ועשו:

ויפול אברהם על פניו ויצחק. שכן אמר בלבו שעשה הקב"ה הדבר הזה והיה תימה לכל ואמרו מי ראה כזאת שאברהם בן מאת שנה יוליד:

ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. מכאן שלא היה אברהם גדול משרה אלא עשר שנים:

לו ישמעאל יחיה לפניך. אמר אברהם איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל. השיבו הקב"ה באמת שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, שהכל יהיו שמחים בו. ולמה נקרא שמו יצחק י' כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. צ' שהיתה שרה בת תשעים שנה בעת שילדתו. ח' שנימול לשמונה בן ח' ימים. ק' כנגד אברהם שהיה בן מאה שנה בהולד לו:

ואת בריתי אקים את יצחק. אבל לא ישמעאל:

ויעל אלהים מעל אברהם:

בהמלו בשר ערלתו. באברהם כתיב בהמלו בשר ערלתו, ובישמעאל כתיב את בשר ערלתו (פסוק יד), אברהם לפי שבעל ושימש לא היה לו עור, ולא צריך פריעה, אבל ישמעאל שהיה נער ולא שימש עדיין היה לו עור שהיה צריך פריעה:

וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה. לכך נמנו שנותיו של ישמעאל כי היה בן י"ג שנה כשמלו אביו ולא עיכב:

בעצם היום הזה. רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את אברהם וישמעאל בנו, שנאמר בעצם היום הזה וגו', מהו בעצם היום הזה בגבורות שמש בחצי היום, ולא עוד אלא בעשרה לחדש ביום הכפורים הזה, שנאמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, (ויק' כג כח) ובאברהם כתיב בעצם היום. מכאן שלא איחר לעשות את המילה שבו ביום דיבר עמו הקב"ה בו ביום מלם ופרעם, ומנין אתה אומר שאמר לו הקב"ה למול ולפרוע:

ד"א בעצם היום הזה, בעצומו של יום ולא במטמוניות, וכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם בריתו של אברהם ומכפר עוונותיהם של ישראל, שנאמר כי ביום הזה יכפר (ויקרא טז ל):