וירא יעקב כי יש שבר. אל תקרי שבר אלא סבר:

ד"א כי יש שבר וגו'. זה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

וירא יעקב. זה הרעה:

כי יש שבר. זה השבע:

למה תתראו. אל תוציאו בידכם פרוטה אחת, ואל תכנסו כולם בפתח אחד מפני העין:

ד"א למה תתראו. אמר להם יעקב אביהם אל תראו עצמכם שאתם שבעים:

רדו שמה. בישרן שהם עתידים לשבת שם ר"י שנים כמנין רד"ו:

וירדו אחי יוסף עשרה. ממשמש שנאמר אחי יוסף איני יודע שהם עשרה, אלא תשעה חלוקין לאהבה ואחד לשבר בר:

ד"א וירדו אחרי יוסף. ראוי לומר בני יעקב, מהו אחי יוסף, אלא מתחלה לא נהגו בו מנהג אחוה, אלא מכרוהו לערביים, ואחר כך נתחרטו, ובכל יום ויום היו אומרים נלך ונחפש אחריו ונביאהו אצלינו, וכשאמר להם יעקב רדו שמה, נתנו כולם עיניהם לנהוג בו מנהג אחוה אף יוסף היה יודע שאחיו יורדים למצרים, מה עשה מינה שוערים על עשר שערים, אמר להם כל מי שיבוא לפתח כתבו שמו, ולערב הביאו לי הפתקין וקראו לפני, בשער האחד נכנס ראובן בן יעקב, ובשער השני שמעון בן יעקב, וכן העשרה שערים, אמר לעבדיו סתמו השערים והאוצרות והניחו אוצר אחד פתוח, ונתן שמותם לאותן שממונים על האוצר, אמר להם לכשיבאו אלו לקנות בר הביאו אותם אלי, עברו כמה ימים ולא באו, שיגר אחריהם לשוק של זונות, ונתן להם סימנים, ונתן לעבדיו דברים אם תראו אותם תפסום והביאו אותם הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, וכי בני יעקב הי' להם עסק בשוק של זונות, אלא כך חשבו בלבם ואמרו, אחינו יוסף יפה תואר, ושמא הושיבוהו בקובה של זונות, מיד תפסום והביאום לפני יוסף, מיד ויתנכר אליהם, מלמד שנעשה להם כקוסם, נטל את הגביע והקיש בו אמר להם מרגלים אתם אמרו לו כנים אנחנו, אמר להם אם אתם כנים למה לא נכנסתם כולכם בפתח אחד, אמרו לו כך צוה לנו אבינו, אמר להם מה טיבכם בשוק של זונות, אמרו לו אבידה נאבדה לנו ואנו מבקשים אותה שמא נמצא אותה, אמר להם כך אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך של שכם, ואחד מכם מכרתם לערביים, מיד נזדעזעו ואמרו לו שנים עשר היינו, האחד מת, והשני אצל אבינו, אמר להם לכו והביאו אותו, הלכו אל אביהם אמרו לו סיפר לנו האיש ולמולדתינו שמא כאילו נתגדל בינותינו, והרבה צער ציער אותנו, ואמר לנו מרגלים אתם, ואם לאו הביאו את אחיכם ויאמינו דבריכם, אמר להם יעקב שמעון היכן הוא, אמרו לו תפס אותו וחבשו, אמר להם הוספתם יגון על יגון:

ד"א ויוסף הוא השליט. מה עשה שלש גזירות גזר, שלא יכנס בה עבד, ושלא יכנס אדם בה בשני חמורים, ושלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו, [והיה מנשה עמד] והיה מקבל הפתקאות:

ויתנכר אליהם. כנכרי נעשה להם:

ויכר יוסף את אחיו. בשעה שנפלו תחת ידיו:

והם לא הכירוהו. שהניחוהו בלא חתימת זקן:

כלנו בני איש אחד נחנו. שנצנצה בהם רוח הקודש ואמרו לו כולנו בני איש אחד ואתה בכלל:

והאחד איננו. אמר להם והלא מכרתם אותו בחמשה סלעים, אמר להם אם יאמר לכם בר אינש הבו לי חמש סלעים ואנא יהיב לכון יתיה, מה אתון עבדין, אמרו ליה נהיב, אמר להון ואם יאמר לכון בכפיל אהבו ואנא יהיב לכון, מה אתון עבדין, אמרו לו הין, ואם יימר לכון בר אינש אפילו אם אתון יהבין לי כל חילי עלמא לית אנא יהיב לכון יתיה, מה אתון עבדון, אמרו על דא אתנא או למקטל או לקטלא, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמור [מרגלים אתם]:

חי פרעה. בשעה שהיה רוצה לישבע בשקר היה אומר חי פרעה:

ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיק [בצרה] אלא עד שלשה ימים, שנא' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו (הושע ו ב), איזה יום השלישי האמור זה של שבטים הוא:

בהתחננו אלינו. אמרו חכמינו ז"ל אפשר שיוסף בן שבע עשרה שנה ורואה שאחיו מוכרים אותו ושותק, אלא מלמד שהיה משתטח לפני כל אחד ואחד, כדי שימלאו עליו רחמים, ולא היו משגיחין עליו:

וגם דמו הנה נדרש. דמו ודם הזקן:

כי המליץ בינותם. זה מנשה:

ויקח מאתם את שמעון. ולמה לקח לשמעון יותר מכולם, אמר יוסף אם אניח אלו השנים ביחד, שמא יעשו כמו שעשו בשכם, לכך הפרידן:

ויאסור אותו לעיניהם. לעיניהם אסרו, וכיון שהלכו אחיו הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו ומלבישו:

ויפתח האחד את שקו. זה לוי שנשאר יחיד:

את כל הקורות אותם. מלמד שאמרו לאביהם כל כך היו דברים קשים כקורות:

את שני בני תמית. אמר לו ומה נשתנו בניך מבני, אמר להם יהודה המתינו לזקן עד שתכלה הפת מן הבית, אמר יהודה לאביו אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס, ואם אינו הולך כולנו מתים ברעב, מוטב שתניח את הספק ותתפוס את הודאי, אמר יעקב מי ערב אתו, אמר לו אנכי אערבנו, מיד שלחו עמהם, כיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין אחיו שמח, ולמה שמח, מפני שהיה דומה לאמו: