ויזכור אלהים את נח. ומה זכירה היתה שם, ביאת ישראל להר סיני לקבל התורה, לפי שבסוף חדש אייר שלמו ארבעים יום של ירידת גשמים וק"נ של תגבורת המים, לפי שמרחשון וטבת ואדר היו חסרים:

וישכו המים. מלמד שנתמלאו המים חמה ובקשו לשבר התיבה, וזכר הקב"ה ביאת בניו לסיני לקבל התורה, שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני ואיזה, זה יום שעשה הקב"ה נסים לנח ואין לשון וישכו אלא שכיכת חמה, כדכתיב וחמת המלך שככה (אסתר ז י):

ותנח התיבה. זה סיון שהיה ששי לכסליו שבו פסקו הגשמים מלירד:

עד החדש העשירי. זה היה אב שהיה עשירי לירידת גשמים:

בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים. הגבוהים שהיו המים עליהם חמש עשרה אמה מיום שהתחילו המים הלוך וחסור היו ם' יום נמצא המים שהיו על ראשי ההרים חסרו כל ד' ימים אמה אחד מן המים:

ויהי מקץ ארבעים יום. לראיית ראשי ההרים:

וישלח את העורב ויצא יצא ושוב. שלא רצה לילך, לפי שהוא היה מן השלשה ששמשו בתיבה, חם וכלב ועורב אמר העורב לנח עינך נתת על זוגתי, אמר לו נח במותרת לי אני אסור לשמש, באסורה לי לא כל שכן, וביקש נח שלא יכניסנו אל התיבה לפי שהיה רשע, אמר לו הקב"ה שיקבלנו, לפי שיהיה עתיד לעשות שליחות לאליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מ"א יז ו), לכך אמר עד יבושת המים, זה שהיה בימי אליהו, שנאמר חי ה' אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (שם שם א), וכיון שראה נח שלא רצה העורב לילך מיד השיבו אל התיבה, ושלח את היונה, שבה נמשלו ישראל שקבלו את התורה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד). אמר נח אחר שנמשלו ישראל ליונה ראויה היא לילך לראות הקלו המים:

וישלח ידו וגו'. עתיד הקב"ה לשלוח יד ולהביאם אליו, כמה דהוא אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' וגו' (ישעי' יא יא). וכשם שנח החל שבעה ימים והוסיף שלח את היונה מן התיבה, כך יעשו ישראל שבע עברות ויגאלו, שנאמר ויסרתי אתכם אף אני שבע (כחטאתיכם) [על חטאתיכם] (ויקרא כו כח). וכשם שנח החל כך ישראל מיחלים לבורא יתברך שמו, שנאמר יחל ישראל אל ה' (תהלים קל ז). וכשם שהיונה באה בעת ערב כך ישראל, שנאמר והיה לעת ערב יהיה אור (זכרי' יד ז):

ד"א והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. אותם הגוים שהם עליונים עליהם, שנאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (דברים כח יג) והיו ישראל מרים כזית עתידים להיותם טרופים בפיהם, שנאמר (היום) [הנה יום] בא לה' וחלק שללך בקרבך (זכרי' יד א):

וידע נח כי קלו המים וגו'. ידע נח כי באחרית הימים יותן לישראל מנוחה, הקלו המים ממשא האומות, וזהו ענין גלות בבל:

וייחל עוד שבעת ימים אחרים. אלו שבעה אומות שנמסרו ביד ישראל ואלו הן:

מצרים. וסנחרב. ובבל. ומדי. ויון. ואדום. וישמעאל. וגוג:

וישלח את היונה. שנשתלחו ישראל מביניהם, שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמי' טו א):

ולא יספה שוב אליו עוד. אחר שינצלו ישראל ממלחמת גוג לא יוסיפו לגלות עוד, שנאמר לא יוסיפו (עוד לדאבה) [לדאבה עוד] (ירמי' לא יב):

ובחדש השני בשבעה ועשרים וגו'. מכאן ראיה שעמד נח בתיבה שנים עשר חדשים, ואותן אחד עשר יום שבין ירידת הגשמים ליבושת המים על הארץ הם י"א יום, ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה:

צא מן התיבה. לאחר שהותרו לצאת מן התיבה התירן לשוב אל נשותיהם:

היצא אתך. שיאמר להם שיצאו:

ויצא נח. ולא קבל עליו לשוב אל אשתו ולהתעסק בפריה ורביה, מפני שהיה מתיירא שמא יחריב הקב"ה את עולמו פעם אחרת:

למשפחותיהם. ולא הם כי כל האנשים והנשים יצאו ובהמה וחיה יצאו בניהם ולא הם, והיינו דכתיב למשפחותיהם:

יצאו מן התיבה. על מנת כן יצאו שלא יערבו זרעם במין שאינם שלהם:

ויבן נח מזבח. בנה מזבח והעלה עולות, כדי שיכרית ברית עמו שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה, ומנין שנשבע, שאמר שני פעמים לא אוסיף, וכן אמרו חכמינו ז"ל ב' פעמים לאו או הין הם שבועה, ולפי שאמר הקב"ה שני פעמים לא, נקראו שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' (ישעי' נד ט):

זרע וקציר. הם ששה דברים האמורים בפרשה וכל אחד ואחד הוא [שני] חדשים, וכן אמרו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור, חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, חצי סיון ותמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ:

ד"א זרע וקציר. אמר הקב"ה מי גרם להם שימרדו בי על שלא היו מתים בנים להם, ולא היו יסורים באים עליהם, מיכאן ואילך מה שהם זורעים קוצרים, אלו בניהם שימותו. קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים:

ד"א זרע וקציר. אמר הקב"ה מי גרם להם שימרדו בי, על שהיו זורעים וקוצרים אחת לארבעים שנה, מיכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרוע ולקצור, כדי שיהיו צריכים לי למטר ויקראו לפני: