כאשה כי תזריע וילה זכר. זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם. המקרא הזה אמרו איוב בשעה שבאו עליו יסורים, אמר מי יתנני וגו'. ר' לוי אומר אין זה הפסוק מדבר אלא כשהאדם נתון במעי אמו:

כימי אלוה ישמרני (איוב שם). שהקב"ה משמרו במעי אמו. דאמר ר' אבא בר כהנא אם יטול אדם פינדא ויתן בה מעות ויתן פיה למטה המעות נופלות, וזאת האשה מהלכת על שתי רגליה והפה פתוח מלמטה והתינוק כבד, והקב"ה משמרו, על זה אמר איוב כימי אלוה ישמרני, כלומר מי יתן שהיה הקב"ה משמרני כימים הראשונים אשר הייתי במעי אמי. בסוד אלוה עלי אהלי (איוב שם ד), מדבר בתינוק, כשם שהגשם מתלכלכין בו אנשי העולם, כך התינוק במעי אמו מלוכלך בדמים, ואע"פ שהוא מלוכלך בדמים הוא יותר טוב מהמצאו בזה העולם בלא מעשים טובים ובלי הולך בדרכי ה':

ר' אבהו אומר התינוק הזה יוצא ממעי אמו מלא ריר מלא דם והכל מחבבין אותו, ומפני מה דבר מאוס מחבבין אותו, אלא שהקב"ה מחבבו מפני שלא עשה שום עבירה, וכשיגדל מואסין אותו אפילו אביו ואמו ומתחילין להכות אותו, מפני שמתיל יצה"ר בו, שכינה מסתלקת ממנו, מתחילין לבזות אותו בני אדם:

ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני (איוב י' י'), אמרו רבותינו ז"ל כי האיש מזריע זרע לבן והאשה מזרעת זרע אדום ומתערבין זה עם זה, ומהם הולד נוצר. אום של אשה לעולם מלא דם שממנו דם נדה יוצא מן המקור, וברצונו של הקב"ה [הולכת] טיפה אחת של לבן בתוך המקור, וכיגיע הזרע לשם מיד קופה ועומד, משלו למה הדבר דומה, לחלב שהוא מוטל בקערה, כיון שנפלה בו טיפה של קיבה מיד קופא אותו ועומד, כמו שנאמר הלא כחלב תתיכני וגו', ומיד עולה עליו גידים ובשר, כמו שנאמר ביחזקאל וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה (יחזקאל לז ח). רבי חנינא אומר אין יצירת העובר אלא כפירות, מה פירות הללו קליפה שלהם נגמרת תחלה, ואחר כך נגמר האוכל בתוכה, כך העובר העור נוצר תחלה, ואחר כך נוצר בשר וגידים ועצמות, ואם אתה אומר עצמות נבראו תחלה, כבר בוקעין מיעיה של אשה, ואמרו רבותינו ז"ל עד ארבעים יום הולד נוצר, מארבעים ועד ששים הולד ניכר בין זכר בין נקבה, מששים ועד תשעים בית הולד נסתם, ויום תשעים אסור לשמש, ואם שימש הרי זה שופך דמים. תשמיש המטה כיצד, שלשה חדשים הראשונים רע לאשה ורע לולד: ועד שלשה חדשים הראשונים מתפללים עליו כדי שלא יהא בו מום, משלשה ועד ששה מתפללים עליו כדי שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה מתפללים כדי שיצא בשלום:

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח שתי ידיו על שתי צדעיו, שני אציליו על שתי ארכבותיו, שתי עקיביו על שתי עגבותיו [וראשו מונח לו בין ברכיו], פיו סתום, וטיבורו פתוח, אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, שלא יהרוג את אמו, וכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח, ונפתח הסתום, שאלמא לא היה כן, לא היה יכול לעמוד אפילו שעה אחת, ונר דלוק ומונח על ראשו, ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו גרו עלי ראשי לאורו אלך חשך (איוב כט ג), ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים שאדם דר בהם בטובה כאותם הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם (שם שם ב'), ואיזה זמן שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה:

תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון, אמצעיים דר במדור האמצעי, אחרונים דר במדור העליון, וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד, וזו היא חבלה של אשה:

תנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי קרא אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ (תהלים קלט טו), רדתי לא נאמר אלא רוקמתי:

תנו רבנן שלשה שותפין יש לו לאדם, אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע זרע לבן, שממנו מוח הראש עצמות וגידים וצפרניים ולובן שבעין, אמו מזרעת אדום, שממנו עור ובשר ושחור שבעין ושער, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה קלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה והשכל, וכיון שהגיע זמנו ליפטר נוטל הקב"ה חלקו ומניח חלקו של אביו ואמו מונח אצלם, וזה הוא סוף כל האדם:

ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), מדבר באדם הראשון, אמר ר' יוחנן כתוב בו שתי יצירות בשני יודין, שנא' וייצר ה' אלהים (בראשית ב ז), יצירה אחת בעוה"ז ויצירה אחת לעוה"ב, והבהמה והחיה והעוף כתיב בהם ויצר ביו"ד אחת [ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה (שם שם יט)], והיא יצירה בעולם הזה, לפי שאין להם עמידה לתחיית המתים, לפיכך כתיב אחור וקדם צרתני. אמר רבי שמעון בן לקיש אחור למעשה יום ששי, וקדם ליום ראשון, ומאיזה טעם דאמר ר' שמעון בן לקיש, ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א מב), ואיזה רוח אלהים זו נשמתו של אדם, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (שם ב ז), ואמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (שם ז כב), לפיכך אחור וקדם צרתני, אחור למעשה יום ששי, וקדם למעשה יום ראשון, כיצד ששה דברים ברא הקב"ה ביום ששי, ואלו הם נפש חיה בהמה ורמש וחייתו ארץ ואדם וחוה ונפשו של אדם [נבראת תחלה, שנאמר תוציא הארץ נפש חיה, ואין נפש חיה, אלא נפשו של אדם], שנאמר ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). הרי קדם למעשה יום הששי, ואחור למעשה ליום הששי, שהיה עסוק בו כל יום הששי, הרי אחור וקדם צרתני. ר' שמואל בר נחמן אומר מה הוא אחור וקדם, שני פרצופין, שני פנים, אחד זכר ואחד נקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם, הרי אחור וקדם צרתני:

אמר אדם משברא הקב"ה כל בהמה והעופות והשקצים והרמשים אחר כך ברא אותי ומפני מה שאם יגבה לבו עליו, אומרים לו ומפני מה יגבה לבך עליך, יתוש וזבוב אחד קדמך לבריאה, וכך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו מצוה אותו הקב"ה מזה אכול ומזה לא תאכל, ומשקבל עליו המצות האלו מיד נולד, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר:

ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב אין קדוש כה' כי אין בלתך וגו' (ש"א ב ב), כלומר מעשיו של אדם מבלין אותו, ואין אדם מבלה את מעשיו, אבל הקב"ה אינו כן, הוא מבלה את מעשיו, ואין מעשיו מבלין אותו, וזהו שנאמר כי אין בלתך, כלומר בלותיך, רצה לומר אין מעשיך מבלין אותך:

ואין צור כאלהינו (שם). אל תיקרי [צור] אלא ואין צייר כאלהינו, מלך בשר ודם צר הצורה על הכותל, שמא יכול הוא לצור על פני המים, אבל הקב"ה יצר את האדם במעי אמו בתוך המים:

ד"א ואין צור כאלהינו. בשר ודם צר צורה והוא עומד ואינו מדבר, והקב"ה אינו כן, אלא צר צורה ועומד ומדבר:

ד"א בשר ודם צר צורה ואינו עומד ומשבח, אבל הקב"ה אינו כן אלא צורתו עומדת ומשבחת לו:

ד"א בשר ודם צר צורה, אבל צורתו אינה עושה צורה, אבל הקב"ה צר צורה וצורתו עושה צורה שהוא יצר את האשה הזו, והיא יולדת צורה כיוצא בה, על זה נאמר אשה כי תזריע:

[ד"א אשה כי תזריע וילדה זכר] אם קדמה האשה יולדת זכר, ואם קדם האיש יולדת נקבה. אמר רבי אבון הלוי ברבי רמז מן הכתוב שהזכר נתלה באשה והנקבה באיש, שנאמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו', את עוץ [וגו'] ואת כשד חזו ואת פלדש (בראשית כב כ כא כב), ואומר ובתואל ילד את רבקה (שם שם כג), הרי נתלו הנקבות באנשים והזכרים בנקיבות, לכך נאמר אשה כי תזריע:

ד"א אשה כי תזריע. אמר ר' אייבו מעשה נסים הקב"ה עושה עם האדם הזה, שהוא נתון בקמון יום אחד ואינו יכול לסבול אלא נפשו מפרכסת לצאת, אבל התינוק הזה נתון במעי עמו תשעה חדשים, והקב"ה משמרו, ורבותינו אומרים עשה נסים הקב"ה עושה עם האדם, מה אדם שהוא נתון (במטמין) [באמבטי] יום אחד נפשו מפרכסת לצאת, והתינוק שנשמתו קצרה, והוא נתון בתוך שלשה כיסים, א' בטן אמו, ב' השליה, הג' בתוך עור דק, ואין נפשו מתקצרת עליו, למה שהקב"ה עושה עמו ניסם, וכן אמר אליהוא אשא דעי למרחוק (איוב לו ג), היה אליהוא רואה היאך נפתח רחם האשה בעת הלידה ונסתם כמו שהיה, והספינה שהיא מחתיכות עצים, ועליה ברזל ואבנים גדולות ומשא גדול שטבעם לינער בים, והיא שטה על פני המים, והיה תמה מאד, ואמר אשא דעי למרחוק, לכך נאמר אשה כי תזריע:

ד"א אשה כי תזריע אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת, מנין שכן כתוב (וראיתם) [וראיתן] על האבנים (שמות א טז) אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף היאך עד שלא תלד היא מושכת דמים, ומשהוא יולדת הדמים מסתלקים לשדיים ונעשה חלב, והתינוק יונק מחלב ומתגדל:

וביום השמיני ימול וגו'. הקב"ה לא צוה אלא לימול, לא שיעשה סעודות ויוציא הוצאות רבות, וישראל מחבבים את המצות שהם מוציאים הוצאות ושמחים, אמר להם הקב"ה אתם שמחים במצותי, אף אני אוסיף לכם שמחה, שנאמר ויספו ענוים בה' שמחה (ישעי' כט יט):

שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא אמר לו איזה יותר מעולה מעשה הבורא או מעשה האדם, ר' עקיבא הבין מיד אמר בלבו זה הארור שואל תחבולות בעבור הילה, אם אשיב לו מעשה האד יותר נכבד הוא יהרגני, ואם אשיב לו מעשה הבורא יותר נכבד גם הוא יהרגני, ויאמר למה אתם מוסיפין על מה שרצה הבורא, אמר ר' עקיבא אדוני המלך המתן לי שתי שעות עד שאלך לבית ואבוא, אמר לו לך, הלך ר' עקיבא לביתו אמר לאשתו אני חפץ ממך עתה שתעשה לי חלה אחת טובה למאד נקייה מן המורסן, עם מעט שמן ושומשמין וקצח, מיד עשתה לו אשתו יותר ממה שצוה, לקח החלה ולקח מעט חטה, ובא לפני המלך אמר לו אדוני המלך בחיי ראשך השיבני בזה השאלה עד שאשיבך בשאילה ששאלת ממני, אמר לו מה רצית, אמר לו אדוני המלך איזה יותר נאה תחלה החלה הזו, אם החטים האלו, אמר לו המלך החלה הזו, אמר ר' עקיבא אדוני המלך אתה שאלתך ששאלת ממני, אתה השבתה כי אמרת מעשה האדם יותר נכבד, לפי שמעשה הבורא היא החטה ומעשה האדם היא החלה, ואתה שאלת לי בעבור המילה, והיית מבקש ממני תחבולה, כדי שתפילני, ועתה אתה השבת ופיך ענה בך, אמר לו ר' עקיבא בטוב השבתה, אם כן למה לא ברא הקב"ה האדם מהול, אמר לו אם כן למה לא ברא הקב"ה את השרר חתוך, אלא שצריך האדם לחתוך אותו, אלא הבורא עשה זה הענין כדי לצרף בהם בריותיו, שנאמר כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה):

ד"א וביום השמיני ימול בשר ערלתו. למי שהוא בן קיימא להוציא את מי שאינו בר קיימא, כמו המפלת שפיר מלא דם, או שפיר מלא מים, או סנדל, או דבר שאינו של קיימא, אבל אם הוציאה שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקיבה, ואיזה שפיר מרוקם, אבא שאול אומר תחלת ברייתו כעדשה, פיו פתוח כחוט השערה, שני עיניו כשני טיפין של זבוב, ומרוחקות זו מזו, ושני חוטין כשני טיפין של זבוב, ומקורבות זו לזו, ונקבה נידונת כשעורה לארכה, ואין בודקין אותו במים, מפני שהמים עזים (ומוררין) [וטורדין] אותו, אלא בודקין אותו בשמן, שהשמן רך ומצחצחים אותו, ואין רואין אותו אלא בחמה, וכיצד בודקין אותו לידע אם זכר אם נקבה, מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע אותו במקום התורף, אם מסכסך בידוע שהוא זכר, ואם לאו בידוע שהיא נקבה:

והיינו דתנן ר' עקיבא אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בה לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, יראה האדם ראשיתו מה הוא, ויבין אחריתו מה הוא, ולעולם לא יחטא:

ד"א וביום השמיני ימול בשר ערלתו. [ביום] ולא בלילה לרבות שכל הנימולים לא יהיו אלא ביום:

וביום השמיני. מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימין למצות, שנאמר וישכם אברהם וגו' (בראשית יט כז):

השמיני. אפילו בשבת ימול, וזה מצוה על האב למול, לא מלו האב, מצוה על בית דין למולו, לא מלוהו בית דין מצוה למול את עצמו, ואם לאו הרי הוא בכרת, שנאמר וערל זכר. אשר לא ימול וגו' (שם יז יד), שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה [אמרה תורה מילה לשמנה שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצובים, לפיכך] שהתה המילה עד שתצא מטומאה לטהרה:

דרש רבא מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (במדבר כג י), מלמד שהקב"ה סופר רביעיותיהם של ישראל, ואומר מתי תבוא יפה שהצדיק נוצר ממנה:

דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך על כי נוראות וגו' (תהלים קלט יד), בוא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, בשר ודם צבע נותן (צמר) [סמנין] ליורה כולו עולה לצבע אחד, והקב"ה אינו כן צר את העובר במעי אמו כל אחד ואחד עולה גובן, הלא תראה כי העין יש בו שלשה גוונים, לבן ושחור וצהוב .... והכל בגזרת [עירין פתגמא] (דניאל ד יד), והוא מהשנה עדניא וזמניא (שם ב כא):

ובמלאות ימי טהרה. שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להם שבשעה שהיא כורעת לילד מרוב הצער קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלי יותר וכאשר יעבור הצער מתחרטת:

שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר' ינאי מפני מה האשה באה מבטן אמה ופניה למעלה, והאיש פניו למטה, אמר להם זה בא כדרך תשמישו, וזו באה כדרך תשמישה, ופיכך האיש מקבל פיוס, ואין האשה מקבלת פיוס, אלא תעיז פניה יותר, ולבה כל עת שתפייס אותה יתקשה כאבן: