אמר אל הכהנים. כשעלה משה אל ערבות מואב וחלה פני הקב"ה שיכנס אל ארץ ישראל, ולא רצה הקב"ה להתיר שבועתו, ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג כו), שלא יאמר כמה הרב קשה וכמה התלמיד סרבן, עוד חלה פני בוראו שיראהו ארץ ישראל כולה, וקבל הקב"ה והראהו כל ארץ ישראל כולה, וכל דור ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (מגלעד ועד) [את הגלעד עד] דן (דברים לד א), והראה לו שאול המלך ואת כל הפרנסים שעתיד להיות על ישראל, והראה לו שאול המלך הראשון שעתיד להיות על ישראל וצדיק גמור, והראה לו שעתיד לפול בחרב הוא ובניו, מיד תמה משה ע"ה, אמר לו הקב"ה משה למה אתה תמה, אמר משה רבונו של עולם לא אתמה תחלת המלך שימלוך על בניך בזה המיתה ימות, אמר לו, משה ולי אתה תמה אמור אל הכהנים:

ד"א אמר אל הכהנים. זה שאמר הכתוב אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב ז), כל מה שהזהיר הקב"ה את ישראל בשביל קדושתם וטהרתם, הוי אמרות ה' אמרות טהורות ואמר אמור ואמרת הרי [אמירה] שני פעמים למה הדבר דומה לטבח היה יוצא ונכנס לבית המלך, אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה מת ולא תגע במת, כי אתה רואה פני בכל יום, ושמא תגע במת ותטמא אותי, כך הקב"ה גזר על הכהנים מפני שהם נכנסים לבית המקדש ובקדשי הקדשים, שלא יגעו ולא יקרבו במת כל ימיהם, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו:

ד"א אמור אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני (ויקרא כ כז), [זש"ה] וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים (ישעי' ח יט), אמר הקב"ה אם יאמרו אליכם אומות העולם הניחו את אלהיכם, ודרשו אל האובות, אמרו להם הלא עם אל אלהיו ידרוש (שם), אתם אומרים אלינו נניח החי ונלך אצל המת שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים קו כח), ואנחנו מדובקים באלהינו יתרומם ויתנשא, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד):

ד"א אמור אל הכהנים. ראה מה כתיב למעלה מזה, ואיש או אשה וגו', ומה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ועתיד להרוג את הכהנים ומכעיס הקב"ה ואינו שומע דבריו, ועתיד שידרוש באוב וידעוני, מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] וגו' (ש"א כח ז), וכיון שהלך אצל בעלת האוב ואמרה לו את מי אעלה לך (שם שם יא), אמר לה את שמואל העלי לי (שם), כיון שראה את שמואל עולה נזדעזעה, שנאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק וגו' (שם שם יב), ולמה זעקה, אלא שראתה מה שלא ראתה מימיה, והלא אומנותה היה מפני מה יראה, אלא שראתה דבר שלא ראתה מימיה ודבר משונה, שהמתים עולים תחלה ברגליהם, וזה עלה בראשו ורגליו למטה, שנאמר אלהים [ראיתי] עולים מן הארץ (שם שם יג), ולמה אמרה אלהים היתה צריכה לומר איש ראיתי עולה מן הארץ, אלא אמרו רבותינו ז"ל בשעה ששמואל היה רוצה לעלות נתיירא מיום הדין, והלך למשה ואמר לו משה אני מתיירא מיום הדין, בוא עמי, אמר לו משה ואתה מתיירא מיום הדין מה עשית שאתה מתיירא, והלא לא היית כהנה מבני אדם ואתה הולך בתמימות, אמר לו אם כן בוא עמי ועליהם אמרה האשה אלהים עולים [תרי משמע], מיד ויאמר שמואל אל שאול למה העליתני אין כתיב אלא הרגזתני להעלות אותי, מתיירא אני מיום הדין, אמר ר' חנינא מכאן אתה למד שאפילו הצדיקים מתייראים מיום הדין, כענין שנאמר שמעתי ותרגז בטני (חבקוק ג טז), אמר שמואל לשאול למה הרגזתני והייתי סבור שיום הדין בא, ולקחתי [את] משה עמדי, ולא לבדי הרגזתה אלא אפילו למשה ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם (בחלום) [בחלומות] ואקרא לך [להודיעני מה אעשה] (ש"א כח טו), אמר לו שמואל עד עכשיו היה ה' עמך, ועתה למה תשאלני וה' סר מעליך ויהי עריך (שם שם טז), תחלה הרגת את נביאיו והם כהניו ויהי עריך, שאל ממך דין הכהנים, שנאמר בהם וערכו בני אהרן. ויתן [ה'] גם את ישראל עמך ביד פלשתים (שם שם נט) אמר לו שמואל אם תלך למלחמה מחר אל תברח ואתה דע לך כי על כל פנים תהרג, ואני אפייס עליך [ומחר אתה ובניך עמי] (שם), שתהיה עמי במחיצתי אתה ובניך, מיד וימהר שאול [ויפול] מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ), מיד אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם תחלת מלך שהמלכתה על בניך תפיל אותו ביד פלשתים הוא ובניו, אמר הקב"ה למשה משה חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), אלא כי פעל אדם ישלם לו (שם שם טו). משה חייב שאול בשתים, אחת ששאל באוב וידעוני, שנאמר ואיש או אשה וגו', והשנית שהרג הכהנים ודמם הוא נדרש, שאמר אמור אל הכהנים:

ד"א אמר אל הכהנים. ומפני מה שני אמירות נאמרו אל הכהנים, אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, ואמרת אעפ"י שאמרתי להם לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים:

ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה ר' יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת יום הכיפורים היה ולקח רשות מר' עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו מי אתה, אמר לו אליהו אני, אמר לו מה תרצה. אמר לו באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת, מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח. נתחזק אליהו ונטפל בו, אמר לו ר' יהושע ולאו כהן אתה, אמר לו בני אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, וכשיצאו מבית האסורים באו המלאכים לקראתם, והיו אומרים צדקת ה' עשה והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע, כיון שהגיעו לאפריון של קיסר ירדו שלשה מדרגות, ועלו שלשה מדרגות ומצאו מערה שהיה בה מטה וכסא ומנורה, נתנוהו על המטה והיו יוצאין, נשא ר' יהושע את עניו וראה מטה אחרת נאה הימנה, באו לצאת ולא היה ר' יהושע מבקש לצאת, אמר לו רבי לא אצא מכאן עד שתודיעני למי זאת המטה, אמר לו לאשתו של טיטוס הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים, וכשיצאו מן המערה נסתם פיהו והודו ושבחו למי שאמר והיה העולם, וכשבאו אמר אליהו לר' יהושע הגרסי לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה:

כי אם לשארו. שארו זו אשתו, וכן [הוא] אומר בעריות שאר אביך היא (ויקרא יח יב), הקרוב אליו. אלו שבעה קרובים האמורים בפסוק. ואמרו הקרוב, מכאן אמרו אשתי הארוסה לא אונן ולא מטמא לה:

ולאחתו הבתולה. לרבות את הארוסה, שהיא עדיין קרוב אליו שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח:

אליו. לרבות את הבוגרת שהוא מטמא לה, הואיל ולא נבעלה לכהן אחיה כהן מטמא לה:

לה יטמא. לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בעב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים ויטמאוהו בעל כרחו:

לא יטמא בעל בעמיו. יכול לאשתו יטמא בין שהיא כשרה בין שהיא פסולה, תלמוד לומר בעמיו בזמן שהיא עושה מעשה עמיו:

לא יקרחה קרחה. לחייב על מי שעושה בראשו קרחה על איזה דבר שיהיה:

קדשים יהיו לאלהיהם. שלא יהיה בהם שום מום:

אשה זונה. אמרי רבנן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת לפי שלא היתה בחזקת שימור ונבעלה בעילת זנות:

וחללה. זו שבא אביה על אחת [מן] הפסולות לו, כמו כהן שנשא גרושה או חלוצה בנה חלל ובתה חללה:

ובת איש כהן וגו'. שתחלת ביאתה בזנות כגון נערה המאורסה או נשואה ואפילו הזקינה:

את אביה היא מחללת. שאם היו נוהגים בה קדושה נוהגים בה עתה חול, ואומרים ארור שזה ילד, ארור שזה גידל, ארור שיצא זה מחלציו:

באש תשרף. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה:

והכהן הגדול מאחיו. צריך שיהיה גדול מאחיו בחמשה דברים, בכח, ובגבורה, בנוי, בעושר, ובחכמה:

ולא יחלל זרעו. להביא את האשה המתחללת שגם זרעה מתחלל, וצריכים הכהנים שלא יהיה בהם מום כמו שפירשו רבותינו ז"ל, וצריך הכהן שיהיה בו החמשה הנזכרים למעלה ואם חסר אחד מהם אינו עובד ואין מושחין אותו. ומעשה בפינחס שמינו אותו כהן גדול ויצאו אחיו לעיין בו החמשה הנזכרים, וראו בו ארבעה חוץ מן העושר שלא היה לו, והיה חוצב באבנים, והלכו אחיו ולאו המחצב זהב, לקיים מה שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ורוצה לומר שצריך להיות לו קומה ואפילו שיאן לו קומה כשימשחו אותו תגדל קומתו, וכן אתה מוצא בדוד ע"ה כיון שהלך אל גלית, אמר לו שאול לא תוכל [ללכת את הפלשתי הזה] להלחם עמו כי נער אתה גוו' (ש"א יז לג), אמר לו דוד רועה היה עבדך לאביו וגו', ויצאתי אחריו (והכאתי) [והכתיו] והצלתי וגו' והמיתיו (שם שם לד לה), ואמר לו שמא אין אתה יכול אליו ויהרגך, אמר לו לא תדאג, ה' אשר הצילנו מיד הארי ומיד הדוב [הוא יצילנו מיד הפלשתי הזה (שם שם לז)] מה עשה וילבש שאול את דוד מדיו ונתן כובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון (שם שם לח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל (האנשים) [העם] (שם ט ב), וכיון שהלבישו בגדיו, דוד היה קצר, ושאול משכמו ומעלה [גבוה], ובאו בגדיו על דוד שוה בשוה, וזו היא ראייה שדוד ע"ה ראוי היה למלוכה, וכיון שראה שאול כי בגדיו על דוד שוה בשוה, הכניס בו עין רעה, וכיון שראה דוד כי שאול מעיין בו, אמר לו אדוני קח בגדיך, כי לא (נסיתי) [אוכל] ללכת וגו' (שם שם לט הוי אפילו המלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר, מיד הוא נעשה ארוך, ובשביל מה אלא כשימשח בשמן המשחה הוא נעשה משובח מכל אחיו, אמר דוד רבונו של עולם כשמשחת אותי בשמן המשחה אני שמח, ואיני זז מכבודך לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח (תהלים טז ט):