ויהי העם כמתאננים. כמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי הקב"ה, שאין כמתאוננים אלא לשון עלילה, שנאמר כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד ד), ומה היו אומרים, רעה עשה לנו המקום שהטריחנו ללכת שלשת ימים רצופים, והקב"ה לא עשה אלא לטובתם, כדי שיכנסו לארץ מיד, ואלו חשבו לרע, לפיכך היה רע (בעיני) [באזני] ה' וישמע ה' ויחר אפו. וכי כל מה שבני אדם אומרים הוא אינו שומע, והלא כך אמר הנביא הנוטע אזן הלא ישמע וגו' (תהלים צד ט), אלא כל מקום שנאמר וישמע פורע דינו מיד משם, וכל מקום שאינו אומר וישמע אינו משים על לב באותה שעה:

ותאכל בקצה המחנה. בקוצים שבמחנה. ויש אומרים בקצינים שבמחנה:

ותשקע האש. [שקעה האש במקומה], ולמה שקעה האש ולא חזרה לאחור, לפי שאם היתה חוזרת לאחור היתה שורפת כל מה שמצאה כדרכה, לכך שקעה במקומה:

ויקרא שם המקום ההוא תבערה וגו'. ומה הוא תבערה, אלא כך אמר להם משה אם אתם חוזרים לקלקולכם עוד האש חוזרת ומעוררת ושורפת אתכם:

והאספסף אשר בקרבו. אלו ערב רב שעלה עמהם ממצרים:

ויש אומרים אלו הגדולים והמצריים שבהם, שהיו ראויים לאסיפה, כמו שנאמר אספה לי שבעים מזקני ישראל (פסוק טז):

וישבו ויבכו [גם] בני ישראל וגו'. כיון שראו אלו לאלו שהם מתאוים היו האחרים בוכים על התאוה:

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרם חנם. וכי חנם היו אוכלים והלא תבן לא ניתן להם חנם, ודגים היו אוכלים חנם, אלא מה הוא חנם מן העריות:

את הקשאים. והלא היה מתהפך המן לכל המינים, ולמה לא נהפך באלו המינים, מפני שכל אלו המינים קשים הם לאשה מינקת, לכך לא היו טועמין כמו טעם אלו המינים:

ד"א זכרנו את הדגה וגו'. ר' ישמעאל ור' עקיבא חד אמר דגים, וחד אמר עריות, פירוש שאסרו להם עריות במדבר, ודגה לשון תשמיש, כמו וידגו לרוב (בראשית מח טז):

אשר נאכל. לישנא מעליא נקט, כמה דאת אמר אכלה ומחתה פיה (משלי ל כ), וראייה לדבר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (פסוק י), על עסקי משפחות:

ועתה נפשנו יבשה [אין כל בלתי אל המן עינינו]. אלא אינו דומה [מי] שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל:

והמן כזרע גד הוא. את סבור אותם שהיו אומרים ועתה נפשינו יבשה, הם אומרים והמן כזרע גד הוא, לאו, אלא הרשעים היו אומרים ועתה נפשינו יבשה, והקב"ה אומר למה אלו הרשעים מתרעמין, והלא המן כזרע גד הוא, כיוצא בדבר אתה אומר, אוי לנו מי יצלנו מיד האלהים האדירים האלה (ש"א ד ח), ואומר (הלא המה) [אלה הם] האלהים (אשר הכו) [המכים] את מצרים בכל מכה במדבר (שם שם), סבור אתה מי שאומר זה אומר זה, לאו, אלא הטובים שבהם אומרים אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, אבל הרשעים שבהם אומרים (הלא המה) [אלה הם] האלהים (אשר הכו) [המכים] את מצרים גו', כל מכות שהיה יכול ליתן כבר נתנם למצרים, ועתה אין לנו מכות אחרות, לכך (חזקו) [התחזקו] והיו לאנשים וגו' (שם שם ט):

ועינו כעין הבדלח. מלמד שאבנים טובות ומרגליות היו לוקטין עם המן:

ומהו כזרע גד, כזרע פשתן, ולמה קרא במקום הזה הפשתן גד, לפי שהיה המן מגיד לישראל דינים הרבה, הא כיצד אם היה איש מגרש את אשתו, ונשאת בתוך שלשה חדשים, וילדה לסוף שבעה חדשים, ואין ידוע אם היה בן תשעה לראשון, או בן שבעה לשני, היה המן מגיד בן מי הוא, אם למגרש היה כשהיה לוקט את המן היה מוצא עומר יותר ממה שהיו אנשי ביתו, היה יודע שהבן שלו הוא, ואם היה הבן לשני, היה עומר הוולד על השני, וכן שנים שהיו חולקים על עבד או על שפחה, זה אומר שלי הוא, וזה אומר שלי הוא, והיו באים לפני משה, היה אומר להם ולמה תשאלו ממני, המן יודיעם לכם מחר של מי הוא, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתיה ילדה. וזה אומר משלקחתיה ילדה, היה המן ממגיד למחר כשלוקטין עם מי נמצא עומר הוולד שלו הוא, וכן אשה המורדת על בעלה, והיתה הולכת אל בית אביה, היא אומרת בעלי סרח עלי, והוא אומר אשתי סרחה עלי, המן היה מגיד, אם נמצא העומר שלה בבית אביה, הוא סרח עליה, ואם נמצא עומר שלה בבית בעלה, היא סרחה על בעלה:

שטו העם וגו'. אלו המתרעמים הרשעים שלא היו מוצאים מן בקרב המחנה, הבינויים מוצאים אותו סביב למחנה, והצדיקים מוצאים אותו בפתח ולוקטים אותו, ועליהם נאמר ולקטו וטחנו ברחים [או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עונות], ומי היה צריך לטחון ברחיים, ובכל דבר הנידוך במדוכה, ובכל דבר הנתבשל בפרור, ובכל דבר הנעשה עוגות, אלא ללמדך שבכל עת שהיו מתאוים היה יורד להן המן, אם רוצים קשה היה יורד, ואם רוצים רך היה יורד:

לשד השמן. כמו לייש שהיא עושייה במחבת עם השמן ומורידין אותה, בתוך הדבש, ועל זה אמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז לא):

ד"א לשד אל תיקרי [לשד] אלא לשד, מה השד מתהפך לכמה גוונים כך המן מתהפך לכמה טעמים:

וברדת הטל על המחנה. בתחלה יורד הטל על הארץ, ומרבין את הארץ, כדי שלא יתעפר המן, ואחר כך היה המן יורד, ואחר כך יורד הטל עליו ומכסהו, ודומה כמי שמונה בקופסא, [שנאמר] ותעל שכבת הטל (שמות ט"ז י"ד) מלמד שלא היו יכולים ללקוט עד שהיה מסתלק מעליו שכבת הטל:

בוכה למשפחותיו. למה היו בוכים, על הלחם לא היו בוכים, אלא על עסקי משפחותיו, וגם לא היו צריכים לאכול בשר שכבר היה להם צאן ובקר הרבה, אלא היו מבקשים עילה היאך לפרוש מאחי המקום, כדי להתיר עצמם מן העריות והנאסרות להם, כגון דודתו ואחותו מ אביו, כגון עמרם שהיה נושא דודתו, ובעת שנצטוו על העריות פרשו מנשותיהם, וכן מתחלה היתה מותרת להם, ולבסוף נאסרה להם, ולכך נאמר למשפחותיו על עסקי משפחותיו:

איש לפתח אהלו. פתחי נדה של אהלו זו אשתו, לכך ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, שעל דבר זה מתתאוים לבשר, בעבור לפרוש מן המקום, כדי שיותרו להם העריות:

לשום את משא כל העם הזה עלי. ענה לו המקום ואמר לו מיד אספה לי שבעים איש וגו'. שהם ישאו המשא הזה:

הזקנים. הוא אחד משלשה עשר דברים שהם כתובים לשמו של הקב"ה, ואלו הם: הכסף, והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, ותרומה, ושמן המשחה ואהל מועד, ומלכות בית דוד, דכתיב כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א), והקרבנות, והזקנים דכתיב אספה לי [שבעים איש מזקני ישראל]:

אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אמר לו אותם שוטרים שלקו בעבור ישראל במצרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה יד), אותם תחת ההכאה יקבלו גדולה:

ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג. כשם שאמר במעשה העגל, ואם אין מחני נא (שמות לב לב). לפי שידע משה רבינו כי חרון אף ה' קשה, ואין חרון אף בלי רושם נתן נפשו על ישראל:

ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב:

ואצלתי מן הרוח. ואפריש מן הרוח, כמה דהוא אמר כי כל העושר אשר הציל וגו' (בראשית לא טז), לא שמשה חסר אלא כמדליק נר מנר:

התקדשו למחר. אין התקדשו אלא לשון פורענות, שנאמר והקדישם ליום הריגה (ירמי' יב ג):

כי בכיתם באזני ה'. שהיו מכוונים כדי שיכנסו הדברים באזני ה', שהיו אומרים הדברים הרעם על מנת שיכנסו באזניו כדי שיתפרשו מאחרי המקום, שהיו יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו, כשם שעשו ענשי סדום, שנאמר ואנשי סדום [רעים וחטאים לה' מאד] (בראשית יג יג), מה הוא לה'. שהיו יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו, ולפי שעשו כמעשה סדום, לכך נפרעים מהם באש, שנאמר וה' המטיר על סדום [ועל עמורה גפרית ואש] (שם יט כד):

עד אשר יצא מאפכם. שיסרח לכם:

והיה לכם לזרא. להריגה:

הצאן ובקר וגו'. כששמע משה זה הדבר והיה לכם לזרא מפי השם, התחיל מבקש עליהם רחמים, ואמר ש מאות אלף רגלי העם וגו' (פסוק כא), לפי שלא נגזרה גזירה אלא על אותם שיצאו ממצרים, לפי שהיו אומרים למה זה יצאנו ממצרים, ואתה רוצה להרגם בבשר שתתן להם, וכי אתה יודע שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, אלא על היתר עריות, שאפילו אתה נותן להם כל צאנות שבעולם לא ימצא להם, ואחר שגלוי לפנים שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, למה תשמע בקולם ותתן להם בשר אתה מבקש להרגם, אם טוב בעיניך אל תשמע בקולם ואל תתן להם בשר, השיבו הקב"ה למשה היד ה' תקצר, אמר לו אם אני שומע ממך שלא אתן להם בשר כאשר שואלים הם יוסיפו לחטוא ויאמרו שקצרה ידי, ואיני יכול ליתן להם תאוותם, ואתה רוצה שיהיה להם פתחון פה, שיאמרו יד ה' קצרה, התחיל משה אומר אחר שאין אתה שומע לי וחפצך ליתן בשר, כדי שלא יאמרו קצרה ידך, אלך ואזהירם שלא ישאלו עוד בשר, שלא יבא להם תקלה על [ידי] הבשר, אמר לו הקב"ה ואל תטרח ללכת, שאם אתה אומר להם כך, אומרים אין בי כח ליתן שאלתם, ואם תרצה לידע צא ואמור להם ותראה שלא יקבלו ממך, אלא כדבורים שאין בי כח ליתן, על כן נאמר היקרך דברי אם לא:

ויצא משה. מלפני ה':

וידבר אל העם את דברי ה'. מה יהיה להם, ולא קבלו ממנו:

ויאסוף שבעים איש וגו'. אמר משה כיצד אעשה, הקב"ה לא אמר לי שאקהיל כי אם שבעים איש, ואם אקח מכל שבט ושבט ששה, ומן שנים אקח חמשה חמשה, תהיה קנאה ביניהם, מה עשה נטל שבעים ושתים פתקין על שבעים פתקין כתב זקן, ושנים הניחם חלקים, ונתנם בקלפי ואמר להם הכניסו ידכם וטולו כל אחד ואחד פתק אחד, מיד הכניסו כל אחד מהם ידם ונטלו פתקין, מי שעלה בידו זקן, אמר לו הקב"ה רוצה בך, ומי שעלה בידו חלק, אמר לו הקב"ה אינו רוצה בך:

וירד ה' בענן. זו אחת מעשרה ירידות שירד הקב"ה:

ויאצל מן הרוח. כמדליק נר מנר ואין חסר מן המאור כלום:

ויתנבאו ולא יספו. שלא הוסיפו להתנבאות אלא באותה שעה, כמו ולא יסף עוד לדעתה (בראשית לח כו):

וישאר שני אנשים. נתנו ענוה ושפלות בעצמם, ואמרו אין אנו ראויים לגדולה זו, לפיכך בא להזכיר שמותם, ואעפ"כ ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים, של זקן, ולא יצאו לאהל מועד:

ויתנבאו במחנה. עלה שלו עלה שלו. ויש אומרים על מלחמת גוג ומגוג, שנאמר (הלא אתה) [האתה] הוא אשר דברתי [בימים קדמונים] ביד עברי (הנביאים) [נביאי ישראל הנביאים] בימים ההם שנים (יחזקא לח יז), אל תיקרי שנים אלא שנים, מי היו שנתנבאו נבואה אחת ושהיו שנים, זה אלדד ומידד. ויש אומרים כך היו אומרים משה מת ויהושע מכניס אותם לארץ:

וירץ הנער. זה היה גרשום בן משה:

מתנבאים במחנה. מתנבאים והולכים שלא פסקו הם מלהתנבאות:

אדוני משה כלאם. הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם:

ד"א כלאם שים אותם בבית הכלא, כמו לכלוא את הרוח (קהלת ח ח):

ויאמר לו משה המקנא אתה לי. על דעתך דאמרת שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניסם לארץ דבר זה לא פירשוהו למשה, לכך אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים:

ויגז שלוים מן הים. הפריח, כמה דהוא אמר כי גז חיש ונעופה (תהלים צ י):

וכאמתים על פני הארץ. שלא היו פורחים כי אם אמתים למעלה, כדי שלא יצטערו ללקחם:

וישטחו להם שטוח. שהיו צריכים שחיטה, אל תיקרי וישטחו אל וישחטו. שליו [כתיב] וקרינן סליו, אמר ר' יוסי בר חנינא הצדיקים אוכלים אותו בשלוה, והרשעים אוכלים אותו ודומה עליהם כסלוייה: