ותדבר מרים ואהרן במשה. בעת שהיו אותם שבעים מתנבאים והיו אומרים האנשים אשרי אמותיהם של אלו שרואות בניהם נביאים, והיתה שם צפורה והתחילה עונה להם אשרי אמותיהם, אבל אוי לנשותיהם, והיתה שם מרים ואמרה לצפורה ולמה את אומרת ככה אמרה לה צפורה לפי שקיבל משה אחיך את התורה ונזקק לדיבור פירש ממני, מיד מרים הגידה לאהרן והתחילו לדבר שניהם במשה, במה דברו עליו, על אודות האשה הכושית, ועשה שלא כהוגן שאשה גושית לקח וריחקה:

האשה הכשית, זו צפורה, וכי כושית היתה, והלא מדינית היתה, ולמה נקראת כושית, לומר לך מה כושית זו משונה בעורה, כך צפורה הצדקת משונה במעשיה הטובים וביפיה משאר נשים. ולמה כפל הכתוב כי אשה כושית לקח, שאילו ביקש משה רבינו למצוא אשה נאה במעשיה וביפיה לא היה מוצא:

ויאמר הרק אך במשה דבר ה'. שעל דבר זה פירש מאשתו:

הלא גם בנו דבר. ואני לא פירשתי מבעלי ואהרן אמר אני ג"כ לא פירשתי מאשתי:

וישמע ה'. מלמד שלא אמרו דבריהם לפני אדם בעולם שלא שמע דבריהם אלא ה' בלבד והלא דברים קל וחומר ומנה אלו שלא דברו אלא באחיהם נענשו כך כל המדבר על חבירו על אחת כמה וכמה שהוא נענש:

והאיש משה ענו מאד. ששמע הדברים ולא אמר להם דבר אלא שתק, אבל הקב"ה חשש לכבודו של משה ותבע עלבונו:

ענו מאד. עניו בדעתו או אינו עניו אלא מממון, והלא כבר נאמר פסל לך (שמות לד א), שיהיה הפסולת שלך, ואותם אבנים שפסל של סמפרינון היה, ומשם נתעשר משה, ואם תאמר עניו בגופו שהיה חלש, והלא ירד על סיחון ועוג והרגם, אלא עניו בדעתו, שהיה שומע חרפתו ואינו משיב:

מכל האדם. יכול ממלאכי השרת שנקראו אדם, שנאמר ודמות פניהם (מראה) [פני] אדם (יחקאל א י), היה עניו, לכך נאמר על פני האדמה, ולא ממלאכי השרת, שנאמר בהם וקרא זה אל זה ואמר (ישעי' ו ג), מה רצה לומר שכל מלאך ומלאך אומר לחבירו, אמור אתה ראשון, שאתה גדול ממני:

ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן. ולמה אמר להם פתאום, שאהרן ומרים היו טמאים עדיין שלא נתרחצו משכבת זרע, ומשה רבינו היה טהור ונקי, להודיע לאהרן ומרים שעל דבר זה פירש מן האשה, לפי שלא היה יודע אימתי היה רוצה הקב"ה לדבר עמו, וכדי שיהיה טהור ויהיה ראוי לדבור, שלא ימנע הקב"ה לדבר מלפני הטומאה, לכך פירש, ולפי שהם לא פירשו נמצאו טמאים כשבא לדבר עמם:

ויקא אהרן ומרים. ולמה לא קרא למשה, לפי שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, ולמה אמר למשה שיצא עמהם כדי שידע משה שכל מעשה שעשה הקב"ה לא עשה אלא לכבודו:

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. אינו מדבר עמו ביום אלא בלילה ובחלום ואינו נודע לו במראה שהוא רואה אותי אלא נראה לו כאילו רואה אותי ואינו רואה אותי אלא כמו שהוא חולם ונראה לו שהוא חולם:

לא כן עבדי משה. זו בית ישראל בשמי הוא מצוה ונאמן הוא, כי אינו פוחת מדברי ואינו מוסיף, ומה שפירש מאשתו לא עשה מדעתו אלא מצוויי, הדא הוא דכתיב פה אל פה אדבר בו (פסוק ח), שיפרוש מאשתו, והוא עשה כנאמן בית ופירש, ומנין שאמר לו הקב"ה, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז), לנשותיכם, לפי שצוה אתכם אל תגשו אל אשה (שמות יט טו), חזר והתירם, אבל למשה לא התיר, שכן אמר לו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח):

ומראה. זו מראה דבור, שלא היה להקב"ה שום דבר שלא היה מראה לו טעמו:

ולא בחידות. כשם שאמר ליחזקאל בן אדם חוד חידה (יחזקאל יז ב), אבל עם משה רבינו כל פירושי התורה נתפרשה לו ואין בה חידה:

ותמנת ה' יביט. זה מראה אחור, שנאמר וראית את אחורי (שמות לג כג), ואחר שאמרתי לו שיפרוש ועוד אינו שווה לכם בנביאות:

ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. והיה לכם ליירא מפני שני דברים, אחד שהוא עבדי, ואחד שהוא משה:

והנה מרים מצורעת כשלג. לפי שעל לשון הרע נגעים באים לאדם, מה הוא כשלג, לקתה בבהרת, כמו ששנינו בהרת עזה כשלג:

ד"א מפני מה במשה ומרים מצורעת כשלג מפני שנקיי בשר היו:

ד"א מפני מה לקו במין אחד לפי ששניהם לקו על מחמד פיהם, משה לקה על שאמר (והיה אם) [והן] לא יאמינו לי וגו' (שמות ד א), מרים לקתה על שדברה באחיה:

ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שאף אהרן לרה, שחרון אף היה על שניהם, שנאמר ויחר אף ה' בם וילך (פסוק ט), אלא שנפנה מצרעתו. ולמה נפנה אהרן, לפי שלא יצא הדיבור ממנו תחלה אלא ממרים, שנאמר ותדבר מרים ואהרן וגו' (פסוק א), אינו אומר ודבר אהרן ומרים:

אל נא תשת עלינו וגו'. התחיל אהרן מבקש ממנו שימחול להם על זרעם והתפלל על אחותו, ולכך נאמר אשר נואלנו וגו', [כמו שנאמר] נואלו שרי צוען וגו' (ישעיה יט יג):

אל נא תהי כמת. מכאן שמצורשע חשוב כמת:

ד"א למה נאמר כמת, שכך היה אהרן דורש, שאין קרוב יכול לראות את הנגעים, לפי שלא היה מצורע טהור, אלא בראיית כהן, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ויקרא יד ב) ואהרן ובניו קרובים היו למרים, לכך נאמר כמת, מה מת אין לו תקנה, אף לזו אין לה תקנה:

ד"א אל נא תהי כמת. על הנפל מדבר שמת במעי אמו, שאחר שמת קודם שיצא נאכל חצי בשרו ממה שהיה בתלה, לכך אמר אהרן זו אחותינו עמנו היתה במצרים, ועמנו היתה בשירה על הים, ועתה שאנו מבקשים לצאת ממדבר ולכנס בארץ תשב בדד מחוץ למחנה:

ויצעק משה וגו'. מיד מחל להם משה עלבונו ונתפלל עליה, שנאמר אל נא רפא נא לה, ולמה נתפלל תפלה קצרה, שאם היה מתפלל תפלה ארוכה, היו ישראל אומרים בשביל שאחותו היא מתפלל באריכות, אבל עלינו אינו חושש להתפלל באריכה:

ויאמר ה' אל משה וגו'. מכאן אתה למד אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, מדין קל וחומר כיצד, הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבע עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

תסגר שבעת ימים וגו' ואחר תאסף. למה לפי שאהרן לא היה יכול להסגירה, כמו שנאמר והסגיר הכהן (ויקרא יג ד). אלא הקב"ה הסגירה:

והעם לא נסע וגו'. לפי שמרים המתינה כשהושלך ביאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד), לכך פרע הקב"ה לה, שארון הקודש וענני הכבוד המתינו לה, עד שלא נעלה הענן מעל המשכן, עד שניצולה מצרעתה, כשם שהיא לא זזה מלשמור אחיה עד שניצל, הרי מדה כנגד מדה: