שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת שלך לך לפרשת מרים, לפי שצפה הקב"ה על המרגלים שיהיו עתידים להוציא דבה על הארץ, נכתבה פרשת מרים סמוך לה, שלקתה על ידי לשון הרע, שגם המרגלים היו צריכין שילמדו ממנה ולא יוציאו דבה, כדי שלא ילקו ולא חששו:

מה הוא שלח לך מלמד שלא מן הקב"ה היה שילכו המרגלים לרגל את הארץ, שהוא היה ידוע מה שישראל עתידים לומר, אלא הם שאלו ממשה לשלוח המרגלים, שנאמר ותאמרו נשלחה אנשים (דברים א כב), וחזר משה ושאל מן הקב"ה אם ישמע להם לשלוח מרגלים, ואמר לו הקב"ה שלח לך מדעתך, כדי שלא יאמר אי בי כח להכניסם אבל אני אין רצוני שישלחו, שכן גלוי וידוע לפני מה הם עתידים לומר, ולכך אמר משה רבינו וייטב (הדבר) בעיני [הדבר] (שם שם כג) ולא בעיני המקום:

כלם אנשים. שבאותה שעה היו כולם צדיקים, כמה דתימר בחר לנו אנשים (שמות יז ט), גם הם היו צדיקים:

שמוע בן זכור. על שם שלא שמע לדברי המקום, והעלה עליו כאילו שאל בזכורו. ואומר כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג):

שפט בן חורי. ולמה נקרא שמו כן, על שם שפט ביצרו, ודבר דברים אשר לא כן על הקב"ה, לכך נעשה חורין מן הארץ שלא נכנס לשם:

כלב בן יפנה. ולמה נקרא שמו כן, על שם שבדברים שהיו על לבבו השיב למשה, ולא כדברים אשר היו על לב מרגלים, וכמו שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (במדבר יד כד), ואומר (ואשיב אותו דברי) [ואשב אותו דבר] (יהושע יד ז):

יגאל בן יוסף. שאמר ארץ ישראל מגאולת היא, לפיכך לא נכנס לשם:

הושע בן נון. על שהי' מבין ולא נתפס בעצת המרגלים:

פלטי בן רפוא. פלט מעשיו הטובים שהיו בידו ונעשה רפוי מן המצות:

גדיאל בן סודי. שאמר דברים קשים כגידים על האל, ויצא ממנו סוד:

גדי בן סוסי. שחתך דברי המקום והעלה וסיא בארץ, שאמר אוכלת יושביה (פסוק ל"א):

עמיאל בן גמלי. לפי שהכהה כחו של אל, [שאמר] כי חזק הוא ממנו (פסוק ל"ב), גמל לו הקב"ה כמאמרו שלא נכנס לשם:

סתור בן מיכאל. סתר כח המקום, שנאמר אין כאל ישורון (דברים ל"ו כ"ג), ואמר מי הוא האל, ואומר כי מי גוי גדול וגו': (דברים ד ז):

נחבי בן ופסי. מלמד שהחביא האמת, ופסה האמונה ממנו, כמו שנאמר כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב ב'):

גאואל בן מכי. על שגאה לומר דברים אשר לא כן על הקבה, לפיכך על כן נעשה מך:

להושע בן נון יהושע. מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים:

וראיתם את הארץ מה הוא וגו'. וכמה סימנים נתן להם שיכירהו אותם למוטב, כי כך אמר להם אם תראו אותם שהם יושבים במחנים, הם גבורים מאד ואינם חוששין משום אדם, ועל כן דעו לכם כי הם גבורים, ועל שהם גבורים בטוחים בכחם, וגנאי הוא להם לישב בערי הבצורות, ואם הם יושבים במבצרים, דעו כי הם חלשים:

ומה הארץ השמינה היא אם רזה. ומה סימן נתן להם שיבחינו אם היא שמנה או אם היא רזה, כך אמר להם אם תראו הארץ שהיא חרסית וצונמא וטרשים היא רזה, ואם תראו אותה שהיא מזובלת ושחורה היא שמנה:

היש בה עץ. שאלו אם עדיין איוב קיים ואל לאו שהיה בארץ עוץ. ושנותיו ארוכות כעץ. שאם מת דעו לכם שלא נשאר להם זכות:

ויעלו בנגב ויבא עד חברון. מלמד שלא הלך לשם אלא כלב לבדו, ולכך הלך לשם שנשתטח על קברי האבות, ואמר בקשו עלי רחמים שיצילנו האל ב"ה מעצת המרגלים:

ושם אחימן. ולמה נקרא שמו אחימן שכל הרואה אותו חושב אותו כאילו הר גבוה נופל עליו, והיה אומר מאין זה שבאני עלי:

ששי. שהיה קשה כשיש:

תלמי. למה נקרא שמו תלמי שהיה עושה הארץ תלמים תלמים:

ילידי הענק. ללמדך שענקים הוא ילידי הענק, ולמה נקרא שמם ענקים, שמענקים את החמה בצואריהם. ואותו המקום נקרא קרית הארבע על שם האב ושלשת בניו:

וחברון שבע שנים וגו'. וכי חם שבנה שתיהם אפשר לומר שתחלה בנה עיר לכנען, שהי' בנו קטן, בטרם שבנה עיר למצרים, שהיה בנו הגדול, אלא למה נאמר שבע שנים נבנתה, מלמד שהית' בנוייה שבע פעמים על צוען מצרים. מכאן אתה למד שבחה של ארץ ישראל. והלא חברון לא היתה אלא בית הקברות, והיא היתה גרוע מכל ערי ישראל. וצוען היתה משובחת מכל ארץ מצרים, שבה היו שרי מצרים, שנאמר כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו (ישעיה ל' ד'), וגרועה שבארץ ישראל היתה משובחת על הטובה שבארץ מצרים שבעה פעמים, קל וחומר לשאר עיירות שבארץ ישראל שהיו משובחות יותר ויותר:

ויש מפרשים שבעה שנים ממש נבנתה חברון לפני צוען, ושבחה של ארץ ישראל הכתוב מדבר, והלא מי שבנה זו בנה גם זו, ומי שיש לו שני בתים לבנותן בודאי היפה בונה תחלה, וכל האבנים הטובות משים בראשון, ובשני אינו משים אלא הנשארים מן הראשון, והוא הפסולת, ואלמלא לא היתה חברון משובחת מצוען לא היה בונה אותה תחלה:

ויכרתו משם זמורה. וגו'. הוא עץ הגפן אשר האשכול תלוי בה, ענבים, הם הגרעינים שהם תלויין בגפן:

וישאהו במוט בשנים. משקל אשכול ענבים שהוציאו מרגלים ששלח משה חמשת אלפים וארבע מאות וארבעים רטלים:

ד"א וישאוהו במוט. לקחו מוט אחד ושמו האשכול באמציעותו, ועשו בו שני מוטים, ובמוט ב' אנשים בכל מוט ומוט שני אנשים בכל צד, והיו שני מוטות מזה הצד ושני מוטות מן הצד האחד, נמצאת למד כי שמונה נשאו אשכול, ואחד נשא רמון, ואחד נשא תאנה, כי לא היה יכול לישא שתים, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום:

ויספרו לו ויאמר וגו'. התחילה עתה הקטטה ליפול ביניהם, וספרו בשבחה תחלה, ואחר כך גנותה, כדי שיאמינו בהם:

אפס כי עז העם. שהם גבורים, ועוד הם יושבים בערים בצורות גדולות, ומי יוכל להלחם עמהם:

וגם ילידי הענק ראינו שם. אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, שהם לא הלכו לחברון, וכדי לייראם אמרו כן:

עמלק יושב וגו'. ולכך הזכירו את עמלק, לפי שהיה עמלק כרצועה קשה לישראל, ולכך הזכירו שהוא יושב בכניסתה של ארץ ישראל:

והחתי והיבוסי והאמורי וגו'. ולמה הזכירום, לומר לך שכולם גבורים היו והיו יושבים על כל המעברות שלא יניחו אום ליכנס:

ויהס כלב וגו'. וכי מה כוחו של כלב שיכול הוא להשתיק את העם על משה, אלא באותה שעה שהיו בארץ יעצו אותה העצה הרעה לומר גנות של ארץ ישאל וגבורת הערים וביצור העיירות, והכניסו לכלב עמהם בעצה, ואמר להם שגם הוא יאמר כמותם, הוא היה אומר להם כך, אבל בלבו היה חושב שיספר בשבחה של ארץ ישראל, שהיה בה כל טוב, כי מי יוכל לספר בשבחה של ארץ ישראל, ולכך כשבא לדבר אמר להם שתקו שאני אומר האמת, ולפי שחשבו שגם הוא יאמר כמותם שתקו, התחיל הוא לומר וכי זה בלבד עשה בן עמרם, וכמה דברים אחרים עשה, והלא הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והגיז לנו את השליו והוריד לנו את המן, ונתן לנו את התורה, והוא היה משבח והולך, וכשראו העם זה הדבר שעשה כלב, התחילו סותרים את דבריו, שנאמר לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, מלמד שעל הקב"ה אמרו זה, שאין יכול הוא להוציא כליו משם:

ארץ אכלת יושבי היא. למה אמר כן, לפי שכל עיר ועיר שהיו נכנסין היתה השכינה הורגת גודולי אותו העיר, והיו כל בני העיר מתעסקין בהספד, והמרגלים היו רואים אותם ולא היו שואלין להם מאין אתם באים, ובטובה שעשה להם הקב"ה לא די להם שלא אמרו שבחה, אלא אמרו גנותה:

אנשי מדות. מלמד שהיו גבוהים בקומה כגון גלית הפלשתי, שהי' גובה קומתו שש אמות וזרת (ש"א י"ז ד'), והדא הוא דכתיב ואנכי השמדתי את האמורי אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב' ט'):

ושם ראינו את הנפילים. ולמה נקרא שהם נפילים לפי שהיו ממלאכים שנפלו ממקום קדושתם משמים:

וכן היינו בעיניהם. ומנין יודעים שהיו בעיני הענקים כחגבים, כי אותם היו גבוהים עד למאד, והמרגלים קצרים כחגבים בעיניהם מפני גבהותם, ומעשה היה לפי שפעם אחת היו המרגלים באילנות וראו אותם הנפילים, ושמעו המרגלים שהיו הנפילים אומרים אנו רואים בראשי האילנות חגבים ויש להם צורת בני אדם: