ויבכו העם בלילה ההיא. ליל תשעה באב הי', אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבענה לדורות:

סר צילם מעליהם. כבר מת צלם מי שהיה מגן עליהם, כאילו המגין את האדם בצלו מפני החמה:

עד אנה ינאצוני וגו' אכנו בדבר. אמר משה לפני הקדוש ב"ה אם אתה הורגם, השבועה שנשבעת לאבות מה תעשה שאמרת להרבות את זרעם ככוכבי השמים, אמר לו הקב"ה וכי [אין] אתה מבניהם, ממך אני מקיים גוי גדול והנה קיימתי את השבועה שנשבעתי לאבות:

ואעשה אות לגוי גדול. אמר משה לפני הקב"ה ומה כסא של שלשה רגלם אינו יכול לעמוד לפניך בשעת הכעס, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה שלא יוכל לעמוד בשעת הכעס, כלומר זכות השלשה אבות שהוא דומה לכסא של שלש רגלים, וכסא של רגל אחת הוא משה רבינו, ואף על פי כן לא חזר מדברו הטוב עד שהרבה את זרעו של משה רבינו יותר מששים רבוא, שנאמר ובני רחביה (הראש) [רבו למעלה] (דה"א כ"ג י"ז), ובני רחביה הם בני משה, כי פרו ורבו עד שהיו רבו למעלה, מאי למעלה, מלמד שרבו למעלה מששים רבוא:

ועתה יגדל נא. כשעלה משה למרום להר למחיצתו של הקב"ה, מצא להקב"ה שהיה קושר כתרם לאותיות, והיה משה שותק, אמר לו הקב"ה וכי אין שלום בעירך, אמר לו משה וכי יש עבד שנותן שלום לרבו, אמר לו הקב"ה וכי לא היה לך להגדיל כח, מיד פתח משה ואמר ועתה יגדל נא כח ה':

ד"א ועתה יגדל נא כח ה'. בשעה שהראה הקב"ה סדרי סליחה למשה ואמר לו הקב"ה שהוא ארך אפים, שהוא מאריך אף עם טובים ועם רעים, התחיל משה אומר בבקשה ממך שלא תאריך אף לרשעים, שהרי רשעים עתידים להחריב בתי עמך ולהרוג עמך, וזה הוא שאמר דוד ע"ה בתהלים עדותיך נאמנו מאוד וגו' (תהלים צ"ג ה'), כל מה שכתבת בתורתך אמת היא, אבל לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (שם שם), לפיכך אל נמקות ה' אל נקמות הופיע [וגו'], עד מתי רשעים ה' (שם צ"ד א' ג'), כשאמר משה כך שתק לו הקב"ה, לפי שהיה גלוי לפניו שמשה יהיה צריך לארך אפים לרשעים, כיון שחטאו ישראל במדבר בענין המרגלים, ובקש הקב"ה לפרוע מהם, מיד אמר אכנו בדבר ואורשנו (פסוק י"ב), נתנחם משה על שאמר להקב"ה שלא להאריך אף לרשעים התחיל משה ואמר ועתה יגדל נא כח ה', שיכבשו רחמיו את כעסו, כשם שאמר לו ה' ארך אפים, שלא יפרע מהם מיד כאשר דברת לאמר, מה דבר, ה' ארך אפים, שאמרת שתאריך אפך עם הרשעים, ורב חסד, שכל מעשיך אינם אלא בחסד, שאם תדקדק עם בריותיך אין מי שיעמוד בעת אפך. נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון, למי שמעביר על פשעיו:

ונקה. לשבים:

לא ינקה. לשאינם שבים:

פוקד עון אבות על בנים. בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

סלחתי כדבריך. כך עתידין לומר האבות:

מבלתי יכולת ה'. במלך אחד היה יכול לעמוד ולנצח ולקיים דברו, אבל בשלשים ואחד מלכים שיש בארץ ישראל אינו יכול לעמוד ולנצח, ולכך וישחטם במדבר (פסוק ט"ז):

ויאמר ה' סלחתי כדבריך. על כן אני סולח להם:

וינסו אותי זה עשר פעמים. ואלו הם, שנים בים סוף, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו ז'), המבלי אין קברים במצרים (שמות י"ד י"א). א' על מי מריבה. שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שם י"ז ז'). ואחד בעגל. ואחד במתאוננים, ובשליח. ובמחלוקתו של קרח, שנאמר הבדלו מתוך העדה וגו' (במדבר ט"ז כ"א), לפי שמחלוקתו של קרח היתה תחלה למרגלים ואחר וילונו כל עדת בני ישראל וגו' (שם י"ז ו'), וכעס הקב"ה עליהם, ואמר הרומו מתוך העדה הזאת (שם שם י'). במרגלים, הרי לך עשרה:

והעמלקי והכנעני יושב בעמק. יושבים היו והלא כבר נאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא (פסוק מ"ה), אלא כך אמר הקב"ה עצה היא עמוקה לפני שאם מבקשים ישראל ליכנס עמהם במלחמה מיד הם נופלים בידם, לפיכך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל פנו וסעו לכם המדבר, ואעפ"י שהם רשעים איני רוצה שיפלו בידם:

במספר הימים אשר וגו'. לפי שלא היתה הגזירה אלא על אותם שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה וגו' (במדבר ל"ב י"א), והיתה הגזירה ארבעים שנה, לכך שלמו למות עד לסוף ארבעים שנה, שלא מת אחד מהם פחות מששים שנה, ולא היה אחד מהם יותר מששים, שכיון שהיה מגיע כל אחד ואחד לששים שנה היה מת, ומנין שהשלימו למות עד ארבעים שנה, שנאמר ויהי כאשר תמו (למות) כל אנשי המלחמה [למות] (דברים ב' ט' ז'), מיד וידבר ה' אלי[לאמר] אתה עובר (שם שם י"ז י"ח), מכאן אמר חכמינו ז"ל בן ששים הרי הוא בכרת, לפי שכל אותם שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים כלם מתו בכרת ולא חיה אחד מהם יותר מששים שנה:

במספר הימים אשר תרתם. והלא בשנה שנייה שלח משה למרגלים והיה להם לעמוד במדבר משלוח ואילך ארבעים שנה והם לא עמדו שם אלא ארבעים שנה מיציאת מצרים ואילך, שנאמר (את אשר הלכנו בקדש) [ והימים אשר הלכנו מקדש] ברנע עד תום כל הדור (דברים ב יד), למה לפי שכבר הלכו שתי שנים, ולמה כן חסר, מלמד שעשה הקב"ה [חשבון] עם הבנים והכניס בחשבון השנים ראשונים, והיה חרון אף על האבות, לפי שעשו העגל בשנה ראשונה, ופיחת משני חייהם שנה אחת, כי חשב להם אותה שנה במספר ארבעים שנה, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב ל"ד):

והאנשים אשר שלח משה. וכתיב וישובו וילינו עליו את כל העדה. מלמד שעשו עצמם חולין ולבשו את תכריכיהן והיו מתאבלין, וכשהיו ישראל נכנסין לבקרם, והיו שואלים להם למה עשיתם כן. והם היו אומרים כן הלואי אם כל ישראל מתים כן בתכריכיהם, ולא היו מתים במדבר גם הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ישראל רואים כך היו סבורים אמת הם עושים מיד לאלתר וילונו על משה הכל:

וימתו האנשים מוציאי וגו'. ולמה מתו לפי שהוציאו דבה על הארץ כי כן אמרו ארץ ישראל אוכלת יושביה, על כן לא המתינם הקב"ה אלא מתו כלם במגפה, מה הוא לפני ה', מפני שהיו יודעים כחו וגבורתו של הקב"ה ומתכוונים להכעיסו, והיו התולעים יוצאין מפיהם ונכנסים לתוך טבורם, והיו כל ישראל רואים את המשפט שעשה הקב"ה על ידו שהוציאו דבה על הארץ, בלשונם לקו ובפיהם לקו:

ויהושע בן נון וכלב בן יפונה היו מן האנשים ההם. למה הוצרך הכתוב לומר כן, והלא כבר [נאמר] כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון (פסוק ל'), אלא מהו חיו, שזכו בחלקם שאותו חלק שהיו רואיים ליטול בארץ, לפי שהיו מיוצאי מצרים יהושע וכלב ירשוהו:

ויעפילו. לשון חשך הוא, כמו ויאפילו לפי שהרשע נקרא חשך, שנאמר והיה במחשך (עיניהם) [מעשיהם] (ישעיה כ"ט ט"ו), ולמה שעשו הדבר בזדון, שמשה היה מונעם שלא ילכו ויכנסו בארץ, ואי אפשר לבטל הגזירה, והם היו בוטחים לבטל במה שאמרו כי חטאנו לך, לכך נאמר ויעפילו, כמה דתימא והכסיל בחשך הולך (קהלת ב' י"ד):

ויכום ויכתום. היו מהם הורגים ומהם מחוצים: