ככם כגר יהיה. כשם שלא באו ישראל לחסות בצל כנפי השכינה עד שהיו מולים ובטבילה ובקרבן, כן אין הגר נכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה ובטבילה ובקרבן, וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב, ומנין אנו למדים שלא נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה כי אם במילה ובטבילה ובקרבן. מילה דכתיב כי מולים היו וגו' (יהושע ה' ה'), קרבן דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וגו' (שמות כ"ד ד'), וכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו' (שם שם ח). טבילה דכתיב ויקח משה את הדם וגו' (שם שם ח'), וגמירי דאין הזאה בלא טבילה, שנאמר והזה הטהור על הטמא וגו' (במדבר י"ט י"ט):

בבואכם אל הארץ וגו'. בשעת ביאה נתחייבו ישראל בחלה ובתרומה גרן ויקב:

כן תרימו אותה. גם אתם שהיא אסורה לזרים כמו תרומה גדולה:

שיעור חלה בעל הבית אחד מכ"ד, ובן הנחתום אחד ממ"ח, והיא ניטלת מן העומר שהיא עשירית האיפה, והיא שיעור מ"ג בצים, וסימן לדבר חלה מנין חלה בגימטריא מ"ג:

וכי תשגו ולא תעשו. בהעלם דבר של ע"ז הכתוב מדבר, שאין חייבים להביא פרק ושעיר עד שיורו בית דין להתיר בענין ע"ז, ויעשו הקהל על פיהם, ומנין שבהוראת בית דין הכתוב מדבר, נאמר אם מעיני העדה (פסוק כ"ד), ונאמר להלן מעיני (העדה) [הקהל] (ויקרא ד י"ג), מה להלן בהעלם דבר הכתוב מדבר, שכן נאמר ונעלם דבר מעיני הקהל (דברים ד' י"ג) אף כאן בהעלם דבר הכתוב מדבר, ומנין שבע"ז הכתוב מדבר, שכן נאמר בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' (פסוק ל'):

את כל המצות האלה. מלמד ששקולה ע"ז כנגד כל התורה, וכל המודה בע"ז כופר בתורה, בכל התורה כולה, שלא תאמר מקצתה, ומנין אף על הצוויים נאמר את כל אשר צוה ה' אליכם. ומנין שמיום שניתנה התורה עד סוף כל התורה, שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. הא למדת שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה:

ביד רמה. כגון מנשה בן חזקיהו שהיה מגלה פנים בתורה לשום דופי, שהי' אומר לא היה לי למשה לכתוב בתורה אלא וילך ראובן בימי וגו', (בראשית ל' י"ד), ואחות לוטן תמנע (שם ל"ו כ"ב):

את ה' הוא מגדף. זה הכופר בעיקר. ויש אומרים זה ע"ז, מן דדריש זה הכופר בעיקר כאדם האומר גדפת את הקערה ולא שיירת ממנה כלום, ומן דאמר עבודה זרה כאדם האומר גדפת את הקערה ושיישרת ממנה חצייה:

את ה' האמרת היום. את ה' היו יראים, ומאלהי העמים היו רחוקים:

ונכרתה. אימתי עבדי ע"ז בכרת, בזמן שאין עליו עדים, או אינו מותרה:

וימצאו איש מקושש עצים. מי היה זה היה צלפחד בן חפר. ויש אומרים כי מי שאמר שהוא צלפחד עתיד ליתן את הדין, כי התורה כסתה עליו ולא זכרה מי הוא, וזה בא ומגלה:

ד"א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקב"ה מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקב"ה למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצא ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה' (פסוק ל"ט):

ויקריבו אותו המצאים אותו מקושש עצים. שהתרו בו על השבת ולא הניח, ועדיין היה מקושש עצים:

כי לא פורש מה יעשה לו. ויודע היה משה שהוא חייב מיתה, שכבר אמר לו מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד), אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא מת עד שנאמר לו מפי' הגבורה שהוא מת בסקילה, לכך נאמר כי לא פורש וגו'. מיד

ויוציאו אותו כל העדה [אל מחוץ למחנה]. מכאן אמרו שבית הסקילה הי' מחוץ לבית דין, ומפני שני דברים הי' רחוק בית הסקילה ממקום בית דין, אחד שלא יאמרו בית דין רצחנים הם, ושלא ימיתוהו מיד, שאם יבא אחד ויאמר יש לי זכות ללמד עליו, מיד שומעין לו ומחזירין אותו:

וירגמו אותו אבן. וכתוב במקום אחר אבנים, מכאן אמרו שאבן גדולה היתה מתוקנת לשם והעד האחד נוטלה ומשליכה על לבו, ואם לא היה מת בה מצוה לכל ישראל לרגום אותו באבנים אחר כך:

כאשר צוה ה' את משה. שתולין אותו שכל הנסקלין נתלין:

ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל ע"ז, ללמדך כשם שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה, כך כל המחלל שבת ככופר בכל התורה כולה וכן שקולה שבת ככל המצות, שנאמר ועל הר סיני ירדת (ודברת) [ודבר] עמהם [משמים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם] (נחמיה ט' י"ג). ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת:

ועשו להם ציצית וגו'. ואין ציצית אלא כנף, שנאמר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח' ג'):

על כנפי בגדיהם. ולמה צוה לתת הציצית על כנפי הבגד, כדי שיזכרו הטובה שעשה להם הקב"ה בזמן שהוציאם ממצרים, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות י"ט ד'). ולמה טלית של ארבעה כנפות חייבת בציצית, ולא בעלת שש, ולא בעלת חמש, ולא בעלת שלש, אלא כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והוצלתי וגאלתי ולקחתי (שמות ו' ו' ז'):

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ולמה היו הציצית של חוטין משל לבן, ולא של תכלת, התכלת הי' כנגד מכת הבכורות שהיתה בלילה, כשם שהתכלת שחור כך הלילה חשיכה היא, ולפי שאותה מכה היתה של שיכול בנים, ואבידת בנים נקרא שיכול, שנאמר ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ"ג י"ד):

תכלת. תכלית חיותם. לכך צוה הקב"ה ליתן חוט תכלת זכר לנס שעשה להם הקב"ה שהכה במכת בכורות:

ולמה שמונה חוטין, השבעה כנגד שבעת ימים שהלכו מן יציאת מצרים עד שעברו את הים, והשמיני כנגד טביעת מצרים, שהיתה ביום השמיני, ושנאמר וישב הים לפנות בקר וגו' (שמות י"ד כ"ז). ר' מאיר אומר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאילו הקביל פני השכינה, תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר כאבן ספיר [כמראה] דמות כסא וגו' (יחזקאל י' א'):

וראיתם אותו. מכאן שאין מצות ציצית נוהגת בלילה:

וזכרתם את כל מצות ה'. לפי ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות, שכן עולה חשבון האותיות ציצית ת"ר, ועוד חשוב שמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שלשה עשרה, נמצא הכל תרי"ג כנגד תרי"ג מצות, ולכך נתן להם הקב"ה מצות ציצית כדי שיזכרו ישראל את הטובה שעשה להם הקב"ה שהוציאם ממצרים, ושפרע מאויביהם, ויעשו כל מצות ה' בעת שיראו אותו, ואם נפשך לומר הרי כתיב לציצית והיא יותר ל', לא אין הדבר כן, כי [הל' הוא] לשימוש, והשם היא ציצית:

ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'. עינא וליבא [תרי] סירסורי דעבירה אינון:

אני ה' אלהיכם וגו'. אני שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שאינו מקיים מצותי:

אני ה' אלהיכם. נאמר אני מיחל שמי עליכם, לכך נאמר אני ה' אלהיכם: