ויקח קרח וגו'. מה לקח, מקח רע לעצמ לקח:

ד"א ויקח לשון מריבה, שנאמר מה יקחך לבך וגו' (איוב ט"ו י"ב):

בן יצהר. כולם על שם רע נקראו. קרח מלמד שנעשה קרחה בישראל. יצהר שהרתיח את העולם כצהרים. בן קהת שקהו שיני ילדותיו. בן לוי שנעשה לוייה לגיהנם. ולמה לא חשב בן יעקב, לפי שיעקב נתפלל על דבר זה שלא יזכר שמו במחלוקת הה, שנא' בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מט ו), וכמו שנאמר ויקהל עליהם קרח וגו' (פסוק י"ט), ובאיזה מקום נכתב שמו, בעת שנתייחסו על הדוכן שם כתיב בן יעקב:

ודתן ואבירם. כמה דתימר ואת פתשגן כתב הדת (אסתר ד' ח'). ואבירם שלא אבא ברומו של עולם:

ד"א אבירם שהיה לבו אביר ולא שמע לדברי משה:

בני אליאב. שלא אבו לשמוע אל משה וחלקו עליו:

ואון בן פלת. אונן היה, לולי שנעשו פלאות וניצל על ידי אשתו, ועלה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), ועל אשת קרח נאמר ואולת בידה תהרסנו (שם שם):

חכמות נשים זו אשתו של און, שאמרה לאון בעלה מה לך ליכנס במחלוקת זה, אם משה נשיא אתה הדיוט, ואם קרח נשיא אתה הדיוט, אמר לה מה אעשה שאני מעורב עמהם במחלוקת זה, אמרה לו לך שכב על מטתך, הלך ועשה כאשר צותה אותו, י ושבת היא על פתח ביתה ושערות ראשה פזורות, וכיון שהיו באים לקרוא לאון והיו רואין אותה שערה פזורות, היו חוזרין לאחוריהם, וכן ישבה על פתח ביתה, עד שניצל אישה ובלעה אותם הארץ, וכשקם משנתו היו כולם בלועים ושרופים וניצול הוא מן הבליעה ומן השריפה:

ומדוע תתנשאו על קהל ה'. אתה מלך, ולאהרן אחיך עשית כהן גדול, ולא צוה הקב"ה אלא מדעתך אתה נותן שררה לכל מי שתרצה:

וישמע משה [ויפול על פניו]. כיון ששמע משה המחלוקת נבהל ונפל על פניו:

בקר ויודע ה'. ומהו בקר וידע ה', אמר משה שעת שכרות הוא ואתם שכורים, ושמא מתוך האכילה ושתייה גבה להם, ולכך אמרו הדברים האלו, אבל למחר כיון שיצא היין מגופם יהיה להם דעת טובה ויחזרו בהם, לכך נתן להם המתנה עד בקר, אמר להם כשם שאי אפשר בלא בקר, כך אי אפשר לישראל שלא יהיה אהרן כהן גדול שהקב"ה נתן לו הכהונה ולא אני:

והיה האיש אשר יבחר. כך אמר להם משה היו יודעים שאותו האיש שיבחר בו הקב"ה הוא הקדוש, שהוא לבדו ינצל והשאר כלם ימותו, הזהרו ואל תגרמו רעה לעצמכם, והם לא האמינו לדבריו ונשרפו, לכך אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם (במדבר י"ז ג'), מלמד שהם פשעו בנפשותם, שכך אמר להם שלא ינצל אחד מהם אותו שעוזר לו הקב"ה הוא ינצל בלבד:

ויאמר משה אל קרח וגו'. מכאן דמשדרינן שלוחא מבי דינא ומזמנין לאדם סרבן על דינא ונאמר ליה אם לא אתית לכי דינא ליהוי האי גברא בשמעתא, כדכתיב מחר (פסוק ט"ז):

ואולת בידה תהרסנו (משלי שם). זו אשתו של קרח, שבשעה שהעבירו כל הלוים תער על כל בשרם, קרח היה מן הלוים, והעביר תער על כל בשרו, ועל ראשו ועל זקנו, אמרה לו אשתו מי צוה אותך לעשות כך אמר לה מ שה, אמרה לו אשתו משה שונאך הוא, ולא צוה לך לעשות כך אלא לבזותך, אמר לה וגם לבניו צוה ועשו כן, אמרה לו ומה הוא חושש הוא אומר תמות נפשי עמך עד שיעשה רצונו עמך, כששמע כן הוסיף למחלוקת עוד בעבור דבר אשתו, ומאין האמין לאשתו קרח כי משה שונא אותו, לפי שראה לאליצפן בן עוזיאל ששם אותו משה נשיא בית אב למשפחות הקהתי על פי הקב"ה, באותה שעה אמר הקב"ה רשע קרח חזור בך מזה הדבר, ולא חזר בו, אמר קרח וכי יש משוא פנים בדבר, והלא לקהת היו לו ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם שהוא בכור היו מבניו כהנים, למי ראוי ליתן גדולה ללוים ממשפחת קהת, הלא לבני יצהר שנולד אחר עמרם, ואני הייתי בן יצהר ולי היתה ראויה אותה הנשיאות ליתן והיא ניתנה לבן עוזיאל שהיה הקטן שבכולם, הרי לא עשה משה מעשים הללו אלא תדעי לפי שהיה שונא אותי, ולא ביקש ליתן לי הנשיאות, לכך חלק קרח על משהנ:

ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת ציצית, שבשבילה פתח לחלוק על משה, אמר קרח למשה בית מלאה ספרים צריך מזוזה או לאו, אמר משה צריך, אמר קרח דבר זה לא צוה הקב"ה, וכן אמר לו טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת, אמר לו משה הין, אמר לו קרח כל אלו הדברים שאתה אומר מדעתך הם, אלא חוט של תכלת פוטר, ואם הציצית כולה תכלת לא תפטור עצמה, אין דבריך אלא דברי שקרים, מיד מה עשה קרח צוה ועשה ר"נ טליתות שכולן תכלת, ולא הטיל בכנפיהם חוט של תכלת, ונתנם לאנשים מבני ישראל ר"נ אנשים, אמר להם משה ולמה הם כולם תכלת והלט תפטר אם לא יהיה לה חוטים של תכלת, אמרו לו כל אלה הדברים שאתה מדבר לנו דברי בדאות הם, מיד הניח אותם משה והלך לו, בבקר השכימו והלכו לבית מדרשו של משה, כולם מלובשים טליתות שכלם תכלת, אמר להם משה בני לא כך שמעתי מפי הגבורה אלא שצריך להטיל לכל כנף חוט תכלת, אמרו לו כל הטליתות תכלת ואינה פטורה, וחוט אחד פוטר את הטלית, אין אלו דברי הבורא, אלא דבריך, והם דברי בדאות, ועל זה קמו לפני משה, שנאמר ויקומו לפני משה וגו', אלו קרח דתן ואבירם ואנשים מבני ישראל, אלו לובשי טליתות ונתקנאו במשה על ששמו הנשיאים וקבל קרבנם, והם לא קבל, ולא מינה אותם ראשים עליהם:

וישלח משה לקרא וגו'. לפי שלא היה כשאר הדברים שיאמר לאחרים, אלא חשב להוכיחם ולהזהירם כדי שיחזרו בהם, והם לא קבלו אבל אמרו לא נעלה, לא נלך היה לו לומר, אלא לא נעלה מכאן שמקום המשכן גבוה מכל מחנה ישראל:

ד"א לא נעלה. מכאן שהכשילם פיהם שעתידים לירד ירידה שלא יעלו ממנה:

כי תשתרר עלינו וגו'. אהרן אחיך וכל מי שאתה רוצה, ועליהם אמרו אוי לרשע אוי לשכינו. לפי ששבטו של ראובן חונים תימנה משפחות בני קהת על ירך המשכן תימנה לפי שהיו שכנים לקרח, לפיכך נתחברו עמו במחלוקתו:

אף לא אל ארץ זבת וגו'. מה שאמרת לנו בשמו של הקב"ה ולהעלותו מן הארץ ההיא לא קיימת מה טובה עשית לנו שאתה משתרר עלינו:

העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. למה תשלוט עלינו תרצה תנקר עינינו בדבריך לא תוכל לפתותינו עוד בדבריך שנאמין לך:

ד"א העיני האנשים ההם. על יוצאי מצרים נאמר, שנקרת עיניהם, שאמרת שתעלה אותם אל ארץ זבת חלב ודבש, לפיכך נמשכו אחריך, ואתה לא קיימת דבריך, ורוצה אתה לפתותינו כמו שפתית אותם, לא תוכל לפתותינו, לפיכך לא נעלה ולא נלך אצלך עוד:

ויחר למשה מאד. על שאמרו שהוא ניקר עיני ישראל בכזביו:

ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם. אותו חלק שיש להם בתמיד ובמנחתו לא תאכלנו האש:

לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. לא חמור לקחתי לי מהם כאשר הלכתי למצרים, כי מן הדין הי' שאקח מהם כי בשליחותם אני הולך, ואני לא לקחתי מהם דבר, אלא מכיסי שברתי, ומהו נשאתי, טענתי, כמו שנאמר (נושאים) [נושאות] בר ולחם ומזון (בראשית מה כג), ומתרגמינן טעינים:

ויקהל עליהם קרח. אמרו על קרח כי לץ גדול הי', התחיל אומר לכל העדה אי אתם יודעים מה עשה לכם אהרן אחיו בציוויו של משה, ראו כי יש אלמנה אחת בשכינותינו שהיתה לה רחלה אחת, ובאתה לגזוז אותה, בא אהרן ואמר לה תנו ראשית הגז, עמדה ונתנה לו, כשהיתה הרחלה יולדת זכר בא אהרן ואמר לה שלי הוא הבכור, מיד נתנה לו, אמרה האשה הואיל וכן הוא שלא אנצל אשחוט אותה ולא יהיה לאהרן חלק בה, עמדה ושחטה אותה, מיד בא אהרן אמר לה תנו לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה לא אוכל לינצל מידך, והנה בחרם מי שיהנה ממנה, אמר לה אהרן היא מעתה כולה לי, שכן כתיב כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח יד), ולקחה כולה, ונשארה הענייה ריקנית שלא נהנית ממנה כלום, כך דורשים לעצמם לקחת ממונם של ישראל שלא צוה אותו הקב"ה:

ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם מלך בשר ודם כשמורד עליו מדינה הורג רעים וטובים, מפני שאינו מכיר מי הוא שונאו ומי הוא אוהבו, אבל אתה יודע הרוחות של אדם מי יאמין בדבריך ומי שאינו מאמין, תקצוף על הטובים ותכלה אותם כרעים, והיה כצדיק כרשע חלילה לך שאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף:

ויקם משה וילך וגו'. היה משה מבקש ליראם ולבהלם ולומר לישראל דברי המקום, כדי שיחזרו בתשובה, והם לא עשו כן, אלא הוסיפו עוד לחטוא, שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים (פסוק כז), מחרפים, כמו שנאמר בגלית ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז טז), הם ונשיהם וטפם כלם חרפו למשה:

ואם בריאה יברא ה'. מה ראה משה לומר כן, ידע כי הכל האל ברא, אלא לקרובי פומא דארעא:

ד"א ואם בריאה יברא ה'. אם נברא פתח לגיהנם הרי מוטב ואם לא יברא ה':

ואת כל האדם. קרח היה מן השרופים ומן הבלועים, שנאמר ותבלע אותם ואת קרח (במדבר כ"ו י'), והיה מן השרופים מן מקריבי הקטרת, וכיצד היה. שרפתו האש ומתגלגל עד שבא במקום הבליעה, מיד ותבלע אותם הארץ: