וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים. וישמע הכנעני, כיון ששמעו הכנענים שמת אהרן, אמרו מת התייר שלהם הרי השעה שנלך נלחם עמם. ר' שמעון בן יוחאי אומר אמר כי בא ישראל דרך האתרים, פירוש האתרים הם התרים, כיון ששמעו כי מת אהרן גדול הכהנים אמרו מת התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהי' עושה להם מלחמה נסתלק, הרי השעה שנלך ונלחם בם:

ד"א וישמע הכנעני. וכי כנעני יושב בנגב, והלא יושב הי' בהר, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני יושב בהר (במדבר י"ג כ"ט). אלא מי הי' כנעני זה, זה עמלק, שהוא יושב בנגב, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב. אמרו עמלקיים בתחלה כשבאנו להלחם עם ישראל נצחונו בקולם, במה שנתברך אביהם, שנאמר הקול קול יעקב (בראשית כ"ז כ"ב), ונשאו קולם וצעקו לפני הקב"ה כדי שיפלו עמלקיים, ושמע קולם ומסרנו בידם, ועתה נעשה דבר שלא יכירו אותנו, מה עשו הלכו לארץ כנען, ולמדו לשון כנען, וגם המלך שלהם לבש לבושי כנען, וזה מלך ערד, ונעשה עצמו כאלו הוא מלך כנען, אמרו כשהם יעשו מלחמה יאמרו שאנו כנעניים, ויצעקו להקב"ה שימסור הכנעניים בידם, ואנו עמלקיים ונהרגם, כששמעו ישראל מעת שבאו ישראל אלו המרגלים דרך האתרים, ואין אתרים אלא תרים, ומנין המרגלים כי הלכו באותו הדרך, שכן אמר להם משה עלו זה בנגב:

וילחם בישראל וישב ממנו שבי. לא לקחו מהם אלא שפחה אחת, ומשלהם הית', שככה נאמר שבי מן השבי הית', כשראו אותם, שהם היו אומרים שפת כנען ולבושיהם כעמלקיים לבד ששינה עצמו מלך ערד שהי' דומה לערוד שבמדבר, אמרו ישראל האומה הזאת אין אנו מכירין אותה אם אנו צועקים להקב"ה שיתן העמלקיים בידינו, שמא הם כנעניים, ואם נצעק להקב"ה שיתן הכנעניים בידינו, שמא הם עמלקיים, אלא מה עשו ישראל, צעקו להקב"ה, סתם, אמרו להקב"ה אם נתן תתן את העם הזה וגו', ושמע הקב"ה ונתנם בידם, שנאמר וישמע ה' בקול ישראל:

ותקצר נפש העם בדרך. וזה הדבר עשה הקב"ה אותו לטובה לישראל, והם חשבו עליו רעה, ומנין שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, ובהקב"ה לא עשה אלא כדי שלא יפלו ביד אויביהם האדומיים, ועוד שיתן להם ארץ סיחון ועוג, ועוד נתן להם הקב"ה מים מן הארץ ולחם מן השמים, והם היו אומרים שהיו חסרים מכל טוב, וזהו אמרם ונפשנו קצה בלחם הקלקל:

ד"א בלחם הקלקל. שהי' בגופם קל, שלא היו צריכים לצאת לחוץ, והיו אומרים מי ראה אדם שאוכל ואינו יוצא לחוץ לנקביו ואנו טוחנין ואין אנו פולטין, ומחר אני מתנפחים ויבקע כריסנו, והקב"ה לא עשה להם אלא לשבח, והם הוציאו עליו לעז, אז וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים , הם תפשו דברים של נחש הקדמונים, ודברו על הקב"ה דברים אשר לא כהוגן, לפיכך פרע מהם בנחשים:

ד"א אמר הקב"ה יבאו נחשים שמזונתם עפר ואינם מתרעמין על מזונותם, ויפרעו מאלו שמאכלם ומזונותם מן ושליו, ומתרעמים על מזונותם:

השרפים. ששורפין בחייו כל מי שנושכין, וכיון שאמרו חטאנו, שנא' ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך (פסוק ז'), ובקשו ממשה כדי להתפלל עליהם ולא משה אכזר, מיד נתפלל עליהם, שכל מי שאינו מתפלל על חבירו הוא חוטא, שנאמר בשמואל חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם (ש"א י"ב כ"ג), וממי אתה למד ממשה רבינו ע"ה, ואף הקב"ה כששמע שאמרו חטאנו קבל תפלתו של משה והורה להם מה שיעשו עד שינצלו, שנאמר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (פסוק ח'):

ויעש משה נחש נחושת. והלא הקדוש ב"ה לא אמר לו שיעשה נחש, אלא אמר משה אעשה של נחושת, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה, וזה שאמ והביט אל נחש הנחושת וחי, וכי נחש ממית ומחיה, אלא בזמן שהנושך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו:

ויחנו בנחל זרד. כלומר לא הי' רחבו אלא זרת, ולא עברו אותו אלא עד סוף ארבעים שנה:

על כן יאמר בספר מלחמת ה'. זה ספר ואלה שמות, שבו כתוב המלחמה שעשה הקב"ה עם מצרים, והמלחמה שעל הים, שנאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד י"ד), זו מלחמת הים, כי ה' נלחם להם במצרים (שם שם כ"ה), זו מלחמת מצרים, מה כתיב שם, כמו שעשה להם הקב"ה על ים סוף, שנאמר עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית (שמות ט"ו ט"ז). עד יעבור נחלי ערנון עד יעבור את הירדן, לכך נאמר את והב כסופה, את אשר יהב בסוף כן יעשה בנחלי ארנון, ומה נסים נעשה להם בנחלי ארנון, כי כששמעו אמוריים שישראל רוצים לעבור נחלי ארנון, והיו שם מערות ונטמנו שם אמוריים וחשבו בלבם כשיעברו ישראל נעשה עמהם מלחמה ונהרגם, והם לא ידעו כי הארון היה הולך עמהם, ומשפיל ההרים לפניהם, כאשר הגיע לשם היו שני הרים דומים כמו שני שדיים, והכניסם הארון במערות ונהרגו כולם, והיינו דכתיב ואשד הנחלים, אלו שני ההרים אשר נטו לשבת ער, ואותו הר נשען אל גבול מואב, משל למה הדבר דומה לשפחה שראתה בן גבירתה בסכנה והלכה להצילו, כן היה אותו הר שהיו בו השדיים, והיו על ארץ ישראל, וכיון שראה שהיו בו ישראל בסכנה הוא נטה לשבת ער להצילם, ומי הגיד להם לישראל, רבנן מפרשים שני מצורעים היו שם את והב בסופה, והיה הענן פולטם לחוץ והם ראו דמם של אמוריים שהיה יוצא מן המערות ובאו והגידו לישראל, ורבנן של ארץ ישראל מפרשים כי הבאר הי' הולך עמהם, ונכנס לאותם המערות והוציא משם מתים, ולכך נאמר ומשם בארה (פסוק ט"ז), ששם עבר הבארה, ועל ידו אירעו הניסים שעשה הקב"ה להם, והודיעם הנקמות שעשה באויביהם:

אז ישיר ישראל. אמרו שירה לפני הקב"ה על הנס, ושבחו להקב"ה על הטובות שעשה להם על ידי הבאר, מן תחלה ועד סוף, התחילו לזכור היאך נתנו הבורא מתחלה ועד סוף, הדא הוא דכתיב באר חפרוה שרים (פסוק י"ח), זה משה וזקני ישראל, כמה דתימר קח אתך מזקני ישראל וגו', הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י"ז ה' ו'), הרב הקדים לתלמיד, וכן ביחזקאל קום צא אל הבקעה ושם אדבר (עמך) [אותך] ואקום (ואלך) [ואצא] אל הבקעה והנה שם כבוד ה' (יחזקאל ג' כ"ב כ"ג). ומהו חפרוה שרים, כמו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כ"ב), שמשה לא היה ידוע איזה צור הוא, עד שאמר לו הקב"ה הסימן של אותו הצור שראה השכינה נראתה עליו, אז ידע כי הוא הצור:

כרוה נדיבי העם. זה משה ואהרן כשמתה מרים, שנאמר קח את המטה והקהל את (העם) [העדה] וגו' (במדבר כ"ח), במחוקק. זה משה, ועל ידי משה היו הדברים שנקרא מחוקק, שנא' כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל"ג כ"א):

במשענותם. זה המטה שהי' למשה ולאהרן, ומנין שהי' של אהרן, שנאמר אמור אל אהרן קח מטך (שמות ז' י"ט), ואומר נטה את מטך והך את עפר הארץ (שם ח' י"ב):

וממדבר מתנה. מתנה שנתן להם בארץ ערבה ושוחה מקום שהיה צמאון אשר אי להם מים והוציא להם מים מצור החלמיש:

וממתנה נחליאל. לאותה הטובה שהשקם במדבר ע"י הבאר, וירד עמהם לנחלי ארנון, ומנחלי ארנון עלה עמהם לבמות ההרים, ומבמות יורד עמהם לגיא אשר בשדה מואב, שאותה הגיא היתה נשקפה מן הבמות על פני הישימון:

ד"א ומשם בארה. כיון שהגיעו ישראל אל הישוב נסתלקה מהם הבאר, ואמרו ישראל שירה עליה, שנאמר אז ישיר ישראל וגו', ולמה לא נזכר שמו של משה רבינו על הבאר, לפי שלקה על ידה, שנשבע הקב"ה על ידה שלא יכנס משה לארץ התחילו ישראל לומר שבחה של באר:

ד"א באר חפרוה שרים. זו תורה שהית' נשמרת על ידי אברהם ויעקב, שנאמר באברהם וישמור משמרת מצותי חקותי ותורתי (בראשית כ"ו ה'), וביעקב נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים (שם כ"ה כ"ז):

כרוה נדיבי העם. אלו ישראל שקבלוה מסיני, ועל ידה נקראים נדיבים, שנאמר נדיבי עמים נאספו וגו' (תהלים מ"ז י'), ולפי שנתברכו בקולה לכך זכו במלכות, שנאמר ואתם תהיו לי מלכת כהנים (שמות י"ט ו'):

במחוקק. על ידי משה שנקרא מחוקק:

במשענותם. שנשענו על ידי משה שקיבלו כל מה שאמר להם מפי הקב"ה לשמור, שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, י"ט):

וממדבר מתנה. כל מי שמשים עצמו כמדבר, תורה ניתנה לו במתנה. שלכך נמשלה [התורה] למים, מה המים אינם יכולים לעמוד במקום גבוה, ואינם הולכים כי אם במקם נמוך, כך אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמדבר:

וממתנה נחליאל. כיון שניתנה תורה לו במתנה נחלו אל:

ומנחליאל במות. כיון שנחלו אל עלה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא:

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. עשה משה מה שלא צוה לו הקב"ה, וסמך על מה שאמר לו הקב"ה, שנא' כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ' י'):

ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו. אמר להם כל עצמם של כנעניים לא שכחנו אלא כדי שלא אניח אתכם לעבור, מיד ויאסוף סיחון, ולמה נקרא שמו סיחון, שהי' הולך אחר שיחה, ומה שמו, כנעני שמו:

כי עז גבול בני עמון. וכי מה עזות היה לגבול בני עמון שלא לקחו אלא עד גבול בני עמון לא תוקפם, אמר לו הקב"ה וקרבת מול בני עמון אל תצורם (דברים ב' י"ט):

כי חשבון עיר סיחון. זה שאמרו חכמינו ז"ל עמון ומואב טיהרו בסיחון:

על כן יאמרו המושלים באו חשבון. לפי שסיחון לקח חשבון מיד מלך מואב, וישראל לקחו מיד סיחון את חשבון וכל מה שלקח ממואב, על כן אמרו חכמינו ז"ל שלהם לישראל כשמשלו בארץ בואו חשבון ובנו אותה כי היא עיר סיחון ואנשי מלחמה שהם קשים מבעלי מלחמה של חשבון להבה אכלה עד מואב בעלי במות ארנון:

אוי לך מואב אבדת עם כמוש. אתם סבורים מה שישראל אינם נלחמים עמהם מיראת כמוש אלהיהם, או נמנעו על שבטחו בכמוש אלהיהם, ולכך נאמר שבח סיחון ואיבוד מואב שהוא עמו של במוש:

נתן בניו פליטם. שברחו מן המלחמה ולא נותר מהם אלא פלטים, ובנותיו שלא נלחמו ולא יכלו לברוח על כן שבה אותם מלך סיחון:

ונירם אבד חשבון. אמרו ישראל ידינו אותם לסיחון ולכך אבד חשבון. אמרו חשבון עירם ושממנו הארץ עד נפח אשר על מידבא:

ד"א על כן יאמרו המושלים באו חשבון. ומי הם מושלים, זה בלעם וגם אביו, ולכך קרא אותם מושלים, על שם וישא משלו (במדבר כ"ג ז'), לפי שחשבון עיר כבדה וחזקה וגבוהה, ואפילו היתה יתושין לא היתה סיחון יכול לכבשה עד ששכר לבלעם ואביו, ואיררם בלעם לא מצאו כל אניש חיל ידיהם לשמרה, ועל דבר זה שלח בלק אל בלעם לארר את ישראל, ועל זה אמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר (במדבר כב ו), ברך לסיחון וקלל למואב, והם אמרו לסיחון בואו חשבון, התחיל משה מסדר כיצד קלל בלעם חשבון וגם למואב וברך לסיחון:

ד"א על כן יאמרו המושלים. אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבון של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ותבנה ותכונן עירו לחיי העולם עם הצדיקים המשיחים גדולתו של הקבה, כמה דתימר הולכי על דרך שיחו (שופטים ה י):

כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מן המחשבים הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה:

להבה מקרית סיחון. מה הצדיקים המשיחים את התורה ותאכל אותם הבוגדים בה' לעשות כל רעתם:

בעלי במות ארנון. אלו המתגאים ועושים מעשה גאים:

ד"א בעלי במות ארנון. זה הפורק ממנו עול שמים, ונותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:

אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כל עם שעובד ע"ז סופו שיאבד, הדא הוא דכתיב ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון (דברים ל' י"ז י"ח):

למלך אמורי סיחון. שהוא כסיח שבמדבר, הדא הוא דכתיב ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' (שם כח י"ט):

ונירם. אוי לרשע ואי לשכנו:

אבד חשבון. אבדו חשבונו של עולם, ואמרו לית דין ולית דיין, לפי שאמרו במקצתם סופם לבוא עד דיבון, שידינו את נשמתן אז ונשים עד נפח, ואחר כך נשמתן תבוא לסוף שישרף ולבוא עד גיהנם, שהוא אש שאינו צריך ניפוח:

אשר עד מידבא. סופו לידון בגיהנם, ויעשה הקב"ה עמהם מה שרוצה, הדא הוא דכתיב עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו באחרית הימים (ירמיה כ"ג כ'):

ויצא עוג. ולמה נקרא שמו עוג על שם עוגות מצות, שאותו עת שנשבה לוט פסח הי', ובא עוג והגיד לאברהם, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי (בראשית י"ד י"ג), והוא לא עשה אלא לרעה, כך אמר בלבו אברם עשה עם לוט אחיות והוא אוהבו, וכשישמע שנשבה לוט, מיד יצא להלחם עמהם מלחמה ויהרג, ואני אקח את שרה אשתו, ולמה נאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (פסוק ל"ד), ומפני מה נתיירא משה מה שלא נתיירא מן סיחון, והלא סיחון ועוג בני חבייא והוייא הוו, ובני שמחוי ועוזא, ושניהם שווים בגדולה ובגבורה, ועליהם נאמר למכה מלכים גדולים, ויהרוג מלכים [אדירים], לסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן (תהלים קל"ו י"ז י"ח י"ט כ'), ולמה הי' מתיירא לעוג יותר מסיחון, אלא טוב היה עושה משה רבינו ע"ה, אמר משה שמא יעמוד לו זכות בעד שהגיד לאברהם שנשבה לוט, שנא' ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י"ד י"ג). ולכך אמר לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, והדבר אשר אתה מתיירא ממנו אל תירא כי באותו הזמן גם כן נתכוין לרעה ולא לטובה, ואף על פי כן נתתי לו שכרו, שהרביתי ימיו ושנותיו עד היום, ומעשיו ומחשבתו שחשב אני אפרע לו, שאמסור אותו בידך, הדא הוא דכתיב כי בידך נתתי אותו (פסוק ל"ד):

ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו. אמרו עליו על עוג שיעץ עצה ואמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, אנא איזל ואעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלוייהו, אזל ועקר ית טורא, והוה בהו תלתא פרסי, והוה נקיט לה ברישיה ואתי, שלח הקב"ה עורבא, ואיכא דאמרי קומצא, ונוקביה ונחית ליה בצואריה, כד מטא בעי למשלפייהו ונמשכו שיניו לכאן ולכאן, ולא מצי למשלף יתיה, שכן אתה מוצא בשיני רשעים לעתיד לבא, שנא' שיני רשעים שברת (תהלים ג' ח'), אל תיקרי שברת אלא שרבכתה, וכיון שראהו משה רבינו שהוא עומד מה עשה, משה הוה בר עשר אמין, שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן (שמות מ יט), והמשכן היה עשר אמות, שקל נרגא בת עשר אמין וקפץ עשר אמין ומחיית קרסוליה וקטליה, מכאן אמרין אותו הר שהי' מביא עוג להשליך על ישראל, זכר משה רבינו ע"ה שם המפורש והעמידו באויר שלא יפול על ישראל, אז אמרו תתקצץ הידים שכך זורקין, ויתברך הפה שכך מעמיד: